ת"א 2042/04

תקציר

התיק סובב סביב בעלות על דירה לאחר גירושין ותביעות כספיות מתחרות. התובעת, אישה, עתרה לבית המשפט בבקשה להכיר בבעלותה במחצית הזכויות בדירה הרשומה על שם בעלה על סמך הסכם ממון שערכו בני הזוג. הבעל הסכים לסעד הנתבע, אך הבנק, שהוציא צו עיקול וצו כינוס נכסים על הדירה, חלק על טענת האישה. השאלה המרכזית הייתה האם הסכם הממון, שנרשם כמשכון, קיבל קדימות על פני הוראות הבנק. בית המשפט פסק לטובת האישה, וקבע כי זכויותיה בדירה נבעו מהסכם הממון, שנחתם ונרשם כמשכון לפני צווי העיקול וכינוס הנכסים של הבנק. הקביעה נעשתה על סמך השתלשלות האירועים וסעיפיו הספציפיים של הסכם הממון. בהסכם, שנחתם בדצמבר 1998, נקבע כי אם אחד מבני הזוג יגיש בקשה לגירושין בתוך חמש שנים, הדירה תהפוך לרכושה הבלעדי של האישה. עוד העידה האישה כי הדירה מומנה ברובה על ידי הוריה, וכי נישואיהם של בני הזוג נקלעו למשבר עמוק בסמוך למועד חתימת הסכם הממון. המפתח לפסק הדין היה העובדה שהסכם הממון, שקדם להוראות הבנק, כלל התחייבות להבטחת התחייבויות הבעל כלפי האישה. משכון זה נרשם במאי 1999, והעניק לו עדיפות על פני ההוראות הבאות של הבנק באוקטובר 2000 ובאוגוסט 2002. הבנק טען כי הסכם הממון נועד למראית עין בלבד וכי האישה ידעה על חובותיו של הבעל, אך בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך. השופטת התייחסה גם לתקדימים משפטיים וחוות דעת מלומדות בתחום דיני החוזים והמשכון כדי לתמוך בקביעה כי זכויות האישה, כפי שהותוו בהסכם הממון ובמשכון הרשום, גברו על טענות הבנק. לסיכום, קבעה השופטת כי זכויות הבעל בדירה הועברו לאישה, מה שהופך אותה לבעלים יחיד, וכי צווי העיקול וכינוס הנכסים של הבנק בטלים. בנוסף, חויב הנתבע השלישי (ככל הנראה הבנק) לשלם לאישה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.