ה"פ 429/98

תקציר

המבקשים ביקשו פיצוי בגין הפקעת זכויותיהם בשלוש חלקות קרקע המיועדות לחציבה. בית המשפט הורה להעריך את שווי הקרקע על פי ייעודה בעת ההפקעה - כקרקע חקלאית - ולא על פי ייעודה בפועל או השימוש העתידי הפוטנציאלי בה. שיטת הערכה זו התבססה על פסיקות קודמות במקרים דומים, שקבעו כי יש לפצות קרקעות המשמשות לחציבה ברישיונות מתחדשים בהתאם לייעודן. אלא שבמקרה זה מצא בית המשפט כי הרישיונות שהוצגו לגבי הקרקע הנדונה היו מוגבלים ולא העידו על רכישת זכויות חציבה, מה גם שהקרקע הופקעה בשנת 1976. בנוסף, ציין בית המשפט כי עצם ייעוד הקרקע ברישומים הרשמיים אינו מזכיר חציבה. בית המשפט קבע כי המבקשים זכאים לתוספת פיצוי בשיעור של 30% בגין חלקה 22, שלגביה הוצגה פעילות חציבה בפועל. שווי הקרקע נקבע על 7,000 לירות ישראליות לדונם נכון למועד ההפקעה בשנת 1976, והפיצוי הכולל, כולל הפרשי הצמדה וריבית, הסתכם ב-178,784 לירות. סכום זה היה אמור להיות משולם למבקשים, בניכוי הסכומים הבלתי שנויים במחלוקת שכבר שולמו להם, והריבית שנצברה. המשיב חויב לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורכי הדין של המבקשים, שחושבו בשיעור של 20% מסכום הפיצוי. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה בתוקף מיום 5.12.10.