ע"א 8729/96

תקציר

בפרשת 1991, שעניינה הסכם בין המערערים, בעלי כפר נופש, לבין המשיבה, עמידר חברה לאומית לשיכון, התייחס בית המשפט העליון לביטולו שלא כדין של חוזה לשיכון עולים חדשים. בתחילה שיפצו המערערים את מקום מגוריהם כדי לעמוד בהתחייבויות החוזיות, אך המשיב ביטל את ההסכם בנימוק של היעדר היתרי בנייה תקפים ורישיונות עסק מתאימים כהפרות. בית המשפט המחוזי קבע כי הביטול אינו מוצדק, החלטה שהתקבלה בחלקה בערעור. בית המשפט העליון קבע כי היעדר היתרי בנייה אינו מהווה הפרה שכן ההסכם דרש בעיקר רישיונות עסק לשירותי אירוח. יתר על כן, כל בעיה ברישיון העסק נחשבה רשמית וניתנת לתיקון בקלות, דבר המצביע על כך שהביטול נעשה בחוסר תום לב משום שהמשיבה לא הודיעה למערערים על נושאים אלה מראש. בית המשפט הדגיש כי המניע האמיתי של המשיב היה חוסר הצורך שלהם בהסכם, ולא הפרות בפועל של המערערים. משכך, ביטולו של המשיב נחשב כהפרת חוזה. הפיצוי שנפסק למערערים היה שנוי במחלוקת; בתחילה הם תבעו פיצויים משמעותיים יותר שישקפו אובדן רווחים ועלויות הסתמכות. עם זאת, בית המשפט אישר רק הוצאות שיפוץ מוכחות, ופסק 50,000 ₪. בית המשפט דחה את טענות המערערים לאובדן רווחים בשל היעדר ראיות מספיקות להכנסות פוטנציאליות לעומת עלויות תפעול. התיק הועבר לבחינה מחודשת על ידי בית המשפט המחוזי בנוגע לפיצוי נוסף בגין שיפוצים והוצאות בגין מקררים שנרכשו כדי לעמוד בתנאי החוזה. בית המשפט העליון דחה את ערעורו הנגדי של המשיב והורה לכל צד לשאת בהוצאותיו בהליך הערעור.