ע"פ 236/88

תקציר

פסק דינו של השופט י' קדמי מאשר את דחיית הערעור, מסכים עם פסק דינה של הנשיאה אך מוסיף נקודות מרכזיות. השופט קדמי מבהיר את ההבנה של "כוונה מיוחדת" שבסעיף 242 לחוק העונשין, ומדגיש כי אין לזכות עבריין רק משום שהמניע המוצהר שלו להשמדת ראיה היה שונה ממניעת השימוש בה בהליך משפטי. לטענתו, אדם נחשב כמי שהתכוון לגרום לתוצאה אסורה אם היה מודע לכך שמעשיו יובילו בהכרח לתוצאה זו, ללא קשר למניע המוצהר שלו. פרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק, שהיא להרתיע מפני השמדה מודעת של ראיות, וממנה עולה כי "ידיעת" התוצאה שקולה לכוונה. לעניין רישומי בית המשפט, דן השופט קדמי בטיבן של "תעודות ציבוריות" וקובע כי רשימותיו האישיות של שופט יושב דין אינן נחשבות ל"תמליל דיון" בשל אופיין הפרטי והלא-ממשלתי. עם זאת, הוא טוען כי הערות כאלה עדיין יכולות להיות קבילות כראיה תחת חריגים לכלל השמיעה, בהתחשב בהיווצרותן במהלך הרגיל של תפקידי השופט, אם כי משקלן של ראיות כאלה נותר להכרעת בית המשפט. לכן, למרות קבילות עברו של השופט בתנאים מסוימים, ערכו הראייתי מותיר לשיקול הדעת השיפוטי. ההחלטה מסתיימת בכך שפסק הדין אושר כאמור במקור.