עפ"א 26076-01-18

תקציר

בסדר גמור. להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים המשפטיים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק בפסק הדין: **ניתוח משפטי של פסק דין עפ"א 26076-01-18 בר נוי נ' מדינת ישראל ואח' (בית המשפט המחוזי בחיפה)** **1. מבוא והיקף הדיון:** הערעור הובא בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה לדחות על הסף בקשת המערער למחיקת כתב אישום. כתב האישום הוגש בגין עבירה על פי סעיף 6(ב) לחוק העזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ה-1985. המערער הורשע בעבירה זו ונדון לקנס. **2. העובדות הרלוונטיות:** המערער החנה את רכבו ברחוב הנמל בחיפה, ליד בית מס' 27, במקום בו החניה נאסרה על פי שלט (תמרור 432, 433). בגין כך, נרשם לו דו"ח חניה על ידי עיריית חיפה. המערער פנה בבקשה לביטול הדו"ח, בטענות שונות, לרבות חוסר מודעות לאיסור החניה, היעדר סימון מתאים, הימצאות רכבים נוספים שחנו במקום ללא רישום דו"ח, והפעלת אמצעי תשלום עבור החניה. בקשתו נדחתה, ולאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום. **3. טענות המערער ובקשת המחיקה:** בבית המשפט קמא, המערער ביקש למחוק את כתב האישום מכוח סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). טענותיו כללו: * **הגשת כתב האישום או ניהולו עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (סעיף 149(10) לחסד"פ):** המערער טען כי לא הייתה לו מחשבה פלילית, וכי הגשת כתב האישום במקרה זה נוגדת את עקרונות הצדק. * **פגם בכתב האישום (סעיף 149(3) לחסד"פ):** המערער טען כי כתב האישום אינו מתייחס להפרת סימוני שפת מדרכה, ומכאן יש להסיק כי העירייה לא סימנה כראוי את שפת המדרכה. * **אי-התייחסות להוראות פסיקה:** המערער טען כי היה על הפקח להמתין ולברר האם החניה היא לצורך פריקה וטעינה. בערעור, המערער חזר על טענותיו והוסיף טענה לפגם נוסף בכתב האישום (סעיף 149(3) לחסד"פ) – אי ציון העובדה שמדובר במקום חניה המיועד ל"פריקה וטעינה" בלבד, עובדה שצויינה לראשונה בהליך בפני בית המשפט קמא. **4. קביעת בית המשפט קמא וההחלטה נשוא הערעור:** בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער למחיקת כתב האישום והרשיע אותו. נימוקי בית המשפט קמא היו: * **עבירת "אחריות קפידה":** העבירה המיוחסת למערער היא עבירת אחריות קפידה, שבה אין צורך להוכיח יסוד נפשי. * **היעדר חובה לסמן שפת מדרכה:** אין חובה חוקית על העירייה לסמן אבני שפת מדרכה בצבעים אדום-לבן. * **עמידת הפקח במשימתו:** הפקח רשם דו"חות נוספים באזור, מה שמעיד על אכיפה ולא על הפליה. **5. דיון והכרעה בבית המשפט המחוזי (בערעור):** בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקיבל את החלטת בית המשפט קמא. להלן הנקודות המשפטיות המרכזיות: * **סיווג העבירה כ"אחריות קפידה":** * בית המשפט אימץ את הקביעה כי העבירה על פי סעיף 6(ב) לחוק העזר היא עבירת **"אחריות קפידה"**. משמעות הדבר, בהתאם לסעיף 22(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), היא כי התביעה אינה נדרשת להוכיח יסוד נפשי (מחשבה פלילית או רשלנות), אלא די בהוכחת היסוד העובדתי. * **חידוש/עיגון הלכתי:** בית המשפט התייחס לסוגיית סיווג עבירות שחוקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין, ואימץ את **"גישת הביניים"** שאומצה בפסיקה (ובפרט ב"עניין אוחנה" – רע"פ 2929/04). לפי גישה זו, ניתן לראות עבירות על תקנות התעבורה, שיש להן מכנה משותף רחב, כקבוצה אחת של עבירות אחריות קפידה, גם אם לא נקבעה לגבי כל אחת מהן באופן ספציפי בהלכה הפסוקה. הנימוק הוא שהן קבוצה הומוגנית של עבירות בעלות אופי דומה. * **יישום לעניין חוק העזר:** בהתאם לגישת הביניים, ובהתחשב בכך שחוק העזר הותקן בסמכות מכוח פקודת התעבורה, נקבע כי עבירה לפי סעיף 6(ב) לחוק העזר היא עבירת אחריות קפידה. זאת, בנוסף להפניה להלכה קיימת בנוגע לסיווג עבירות על תקנות התעבורה כעבירות אחריות קפידה (ר"ע 213/83 אסולין נ' מ"י). * **הגנת סעיף 22(ב) לחוק העונשין (הוכחת נקיטת אמצעים למניעת העבירה):** * גם אם העבירה היא אחריות קפידה, הנאשם יכול להימנע מאחריות פלילית אם יוכיח, מכוח סעיף 22(ב) לחוק העונשין, כי "נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה". **הנטל להוכחה מוטל על הנאשם**. * **אי-קיום התנאי:** המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו. בית המשפט קבע מספר עניינים מרכזיים בהקשר זה: * **אי-העלאת טענה לחוקיות/תקינות התמרור:** המערער לא טען שהתמרור שסימן את האיסור היה בלתי חוקי, בלתי תקין, או לא מתאים. * **מודעות לתמרור:** טענת המערער כי "לא היה מודע לכך שיש תמרור" אינה מספקת. **הלכה פסוקה (עניין לוין – רע"פ 8685/17):** על בעל רכב מוטלת אחריות לנקוט במשנה זהירות ולבדוק האם קיים תמרור האוסר או מגביל את החניה. הדרישה לצעוד עד לראשיתו של מקטע הרחוב כדי לבחון קיום תמרור מהווה דרישה סבירה. המערער לא הוכיח שבדק קיום תמרור כלשהו. * **היעדר חובת סימון שפת מדרכה:** טענת המערער כי היה על הרשות לסמן את אבני השפה בצבע אדום-לבן בנוסף לתמרור – נדחתה. לא נמצא בסיס חוקי או הלכתי לדרישה זו. עצם קיום התמרור די בו להקמת היסוד העובדתי. **הקביעה המרכזית היא כי אין חובה חוקית על העירייה לסמן שפת מדרכה בצבעים אדום-לבן בנוסף לתמרור**. * **הפניה לפסיקה נוספת (עפ"א (י-ם) 34373-02-14 קריגל):** גם שם נקבע כי היעדר סימון על אבני השפה אינו פוטר את בעל הרכב מלבדוק קיום תמרור. * **טענת אכיפה בררנית:** * המערער טען כי הופלה לרעה, שכן רכבים אחרים חנו במקום ולא קיבלו דו"חות. * **דחיית הטענה:** בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח אכיפה מפלה. כפי שנקבע בבית המשפט קמא, עלה מתדפיס הדו"חות כי הפקח אכן רשם דו"חות נוספים באותו אזור. המערער לא הצליח לסתור זאת. * **חזקת התקינות המנהלית:** בנוסף, לבית המשפט מוענקת חזקת תקינות מנהלית, אשר לא נסתרה על ידי המערער. * **היעדר פגם בכתב האישום:** * בית המשפט דחה את טענת המערער לפגם בכתב האישום בשל אי-ציון העובדה שמדובר במקום המיועד לפריקה וטעינה בלבד. * **נימוק:** עבירת היסוד היא החניה במקום שאסורה בתמרור. העובדה שהחניה מותרת לצורכי פריקה וטעינה (כפי שהתברר מסימון נוסף מתחת לתמרור) אינה רלוונטית, שכן המערער כלל לא טען שהחנה את רכבו לצורך פריקה או טעינה. * **הבחנה מפסיקה קודמת (עפ"א (ת"א) 80083/06 גואטה):** המקרה הנדון בפסיקה זו היה שונה, שכן שם הנהג טען שהחנה לצורך פריקה וטעינה. **6. מסקנות והשלכות משפטיות:** * **חיזוק דוקטרינת "אחריות קפידה" בעבירות תעבורה:** פסק הדין מחזק את ההכרה כי עבירות תעבורה רבות, ובכללן עבירות על חוקי עזר עירוניים הנוגעים לחניה, מסווגות כעבירות אחריות קפידה, בהתאם לפרשנות מרחיבה של הלכת "עניין אוחנה" ויחד עם הלכות קיימות. הדבר מקל על התביעה ומעביר את הנטל המשמעותי להוכחת נקיטת אמצעים למניעת העבירה על הנאשם. * **החשיבות של בדיקה אקטיבית של תמרורים:** פסק הדין מדגיש באופן חד משמעי את חובתו של הנהג לבצע בדיקה יסודית ואקטיבית של קיום תמרורים המגבילים או אוסרים חניה, ואף לנקוט באמצעים סבירים (כמו הליכה לבחון תמרורים בראשית הרחוב). עצם העובדה שהנהג "לא ראה" תמרור או "לא היה מודע" לו אינה מהווה הגנה. * **הגבלת טענות הנוגעות לסימון שפת מדרכה:** נקבע כי אין חובה חוקית על רשות מקומית לסמן שפת מדרכה בצבע אדום-לבן בנוסף לתמרור. תמרור מתאים די בו כדי להקים את היסוד העובדתי של העבירה. * **דרישות הוכחה לטענת אכיפה בררנית:** על אף ההתפתחות בפסיקה, נדרשת הוכחה אקטיבית לכך שהיתה אכיפה מפלה, ולא די בטענה כללית. הוכחת רישום דו"חות נוספים על ידי אותו פקח באותו אזור יכולה לסתור טענה זו. * **חזקת תקינות מנהלית:** חזקה זו עומדת לזכות הרשות, ונדרשת ראיה משמעותית לסתירתה. בסיכומו של דבר, פסק הדין מותיר על כנה את הרשעת המערער, ומחזק עקרונות משפטיים הנוגעים לאחריות קפידה, חובת בדיקה של נהגים, והיקף חובות הסימון של רשויות מקומיות.