ת"א 19560-07-14

תקציר

המקרה סובב סביב אישה בהריון שתבעה את הצוות הרפואי האחראי על הטיפול בה, בטענה שהם התרשלו בכך שלא דנו באפשרות להפסיק את הריונה בשלב מוקדם. התובעת טענה כי רשלנות הצוות הובילה לכך שלא ניתן היה לה להפסיק את ההיריון בתוך 120 הימים הראשונים, כפי שמכתיבים אמונתה הדתית. הממצאים החמורים של בדיקה שבוצעה במהלך ההיריון נמסרו לתובעת ונמסר לה על האפשרות לפנות לוועדה להפסקת הריון. עם זאת, היועצות הגנטיות שלחו אותה לבדיקות נוספות לפני דיון זה, מה שלטענת התובעת גרם לה להחמיץ את המועד הדתי. השופט פסק לטובת הנתבעים, ולא מצא רשלנות מצד הצוות הרפואי. השופטת טענה כי התנהלות הצוות הייתה סבירה, ושליחת התובעת לבדיקות נוספות בטרם תדון באפשרויות הפיטורים אינה פרקטיקה רשלנית, מה גם שהבדיקות והערכת הסיכון המלאה נדרשו לצורך קבלת החלטה מושכלת. יתרה מכך, השופטת ציינה כי טענת התובעת בדבר מגבלת 120 הימים אינה אמינה, שכן בני הזוג עצמם לא ידעו על כך בתקופה הקריטית. השופט הדגיש כי לא ניתן לצפות מרופאים לברר את מגבלותיהם האישיות או הדתיות של המטופלים, ובאחריות המטופל לחשוף אותן. עוד קבעה השופטת כי אין קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין החלטת התובעת שלא להפסיק את ההיריון, שכן התנהלותם של בני הזוג הצביעה על כך שלא היו נוהגים אחרת גם אם האופציה הייתה מוצגת בפניהם קודם לכן. בסופו של דבר, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו בהוצאות המשפט של הנתבע ובשכר טרחת עורך דין.