עמ"נ 29608-10-22

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי שלושה מערערים, מערער על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, אשר דחה את בקשתם למעמד של תושב קבע בישראל מטעמים הומניטריים. המערער, אזרח סודאן, נמצא בישראל קרוב ל-17 שנים ומחזיק ברישיון לישיבת ארעי. המערערת מס' 2 היא אשתו של המערער, והמערערת מס' 3 היא בתם המשותפת. הבקשה למעמד קבע, שהוגשה בשנת 2017, נדחתה על ידי משרד הפנים, וגם הערר הפנימי לא צלח. שופט הערעור המנהלי, דיין ש. ויזן, מציין כי החלטות על רישיונות ישיבה נתונות לשיקול דעת רחב של המשרד, והתערבות בית המשפט מוגבלת למקרים חריגים של ליקויים חמורים. המערערים טוענים כי מעמדו המוכר של המערער כפליט, לצד שהותו הממושכת בישראל, מהווים נסיבה הומניטארית ייחודית האמורה להקנות לו מעמד של תושב קבע. עם זאת, השופט מוצא כי מדובר בשיקולים גנריים שאינם מבדילים מקרה זה מאחרים. השופטת מוסיפה ודוחה את יתר טענותיהם של המערערים, הנשענות על משך שהותו של המערער, נישואיו לאזרחית ישראלית וטובת הקטין. השופט מדגיש כי הערעור הנוכחי אינו הליך מספק לבקשת שינויים בהנחיות הכלליות המסדירות מבקשי מקלט ורישיונות שהייה. מאחר שהמערערים לא הוכיחו נסיבות הומניטריות חריגות, הערעור נדחה. המערערים נדרשים לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, כאשר הסכום שכבר הופקד על ידי המערערים כבטוחה שימש למטרה זו.