בג"צ 73/76

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה של יצואן, שקיבל תמריצים מהמדינה ליצוא, נגד הפחתת התמריצים האמורים בעקבות פיחות הלירה הישראלית ביחס לדולר. בעתירה נטען כי הפחתת התמריצים עולה כדי פגיעה בזכויותיהם, מיסוי רטרואקטיבי ואפליה בין יצואנים. לטענתם, החוזר שהוציא משרד המסחר והתעשייה, שהתווה את התמריצים, יצר חובה על המדינה לשלם אותם בתעריף שסוכם מראש. עוד טענו כי חתימת מינהל המכס על רשימות היצוא שלהם אישרה את השער ויצרה התחייבות מאוחדת, וכי הם הסתמכו על שיעור זה לרעתם (השתק). בג"ץ פסק לטובת המשיבים, ולא מצא חובה חוקית מצידם להמשיך לשלם תמריצים בשיעור הקודם. השופטים הסכימו כי יש לבחון את תוכנית התמריצים בשילוב עם שער החליפין של הלירה-דולר וכי הפחתת השער היא החלטת מדיניות כלכלית סבירה בעקבות הפיחות. הם הדגישו כי חתימת המדינה על מסמכי היצוא אינה מהווה התחייבות משפטית וכי העותר, כיצואן ותיק, היה מודע לכך שפחתי העבר לא הביאו להמשך תשלומי התמריץ בשיעור המקורי. בית המשפט דחה גם את טענות העותרת בדבר מיסוי רטרואקטיבי ואפליה, וקבע כי התמריצים המופחתים אינם מהווים מס וכי ההפחתה הוחלה באופן עקבי על כלל היצואנים. לבסוף, הבחינו השופטים בין המקרה הנוכחי לבין פסק דין קודם (בג"ץ 135/75) שצוטט על ידי העותר, והדגישו כי העותרת קיבלה את הערך הדולרי שלאחר הפיחות עבור היצוא שלה, אשר היווה מצב שונה. העתירה נדחתה אפוא, והעותר חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 3,000 לירות.