בג"צ 987/89

תקציר

בג"ץ דן בשתי עתירות שעניינן החלטות המשיבים להפעיל את תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ולהחרים או לאטום את בתיהם של העותרים בשל מעורבות קרוביהם בעבירות חמורות, לרבות רצח. בית המשפט קבע כי שיקול הדעת של המשיבים בהפעלת סמכות זו הוא סביר. בבואו לקבוע את היקף הסנקציה, שקל בית המשפט את התוצאה עבור כל התושבים שעלולים להיפגע ואת חומרת המעשים. על המשיבים, כמפקדי צה"ל, לבחון גם את אפקטיביות הסנקציות ולבחור את שיטת ההרתעה המתאימה לשמירה על הסדר הציבורי. בית המשפט הכיר בסמכותם של המשיבים להתאים את הסנקציה בהתאם לחומרת העבירות, שיכולה לנוע בין החרמה לאיטום או הריסה. העתירות עסקו במקרים שונים. בג"ץ 988/89 עסק בעותרים שקרוביהם הואשמו בהשלכת בקבוקי תבערה ובפעולות משבשות אחרות, שהובילו לאטימה חלקית של בתיהם. בג"ץ 987/89 עסק בעותר שבניו היו חלק מכוח הלם שהרג חשוד בשיתוף פעולה, והביא להריסת בית המשפחה. בית המשפט מצא את הסנקציות סבירות, תוך שהוא מדגיש את חומרת העבירות ואת הצורך בהרתעה, במיוחד נוכח התוצאות הקטלניות בבג"ץ 987/89. בית המשפט דחה את טענת העותרים כי אטימה או הריסה של בתים היא סנקציה בלתי יעילה, וציין את היעדר הראיות ואת המורכבות שבהערכת יעילותם של אמצעים אלה. הנתונים הסטטיסטיים הכלליים שהתבקשו על ידי העותרים לא נחשבו רלוונטיים למקרים הספציפיים ולא יבהירו את יעילות הסנקציות. השופט בייסקי, יחד עם השופטים גולדברג ואור, הגיע למסקנה כי החלטות המשיבים סבירות ודחה את העתירות, מה שהוביל לביטול צווי ביניים.