חדל"ת 51376-02-20

תקציר

פסק הדין דן בתוקפם של מספר שעבודים על אוטובוסים ששועבדו על ידי Delhomme Agencies להבטחת הלוואות מחברה. השופט מבחין בין שני סוגי שעבודים: 71-72, 76-77 ו-81-82, ששועבדו על אוטובוסים שמעולם לא הגיעו לישראל, ולכן אין להם זכות חוזית, ולכן אינם תקפים; ו-74, שהובטחה לאוטובוסים שיובאו ונרשמו על שם דלהום סוכנויות. האחרון נבדק עוד יותר כדי להעריך את תוקפו. השופטת קובעת כי שעבוד 74 אינו שעבוד ספציפי (SLN) כהגדרתו בסעיף 169(ד) לפקודה, שכן אין קשר ישיר בין המימון שהעמיד המבקש לבין האוטובוסים ששועבדו, שכן האוטובוסים יובאו ושולמו על ידי צד שלישי כחודש או חודשיים לפני מתן ההלוואה של המבקש. לפיכך, המבקש אינו יכול לטעון לעדיפות על סמך סעיף זה. כמו כן נשקלת התחרות בין שעבוד 74 לבין שעבודים צפים המוחזקים על ידי בנקים. השופט מוצא כי השעבודים הצפים של הבנקים קודמים לשעבוד 74 משום שהם נרשמו ראשונים, והמבקש רשם את השעבוד ללא הסכמת הבנקים, למרות שידע על סעיף הגבלה האוסר על פעולה כזו. לאחר מכן בוחן השופט את תוקפו של שעבוד 74 לפי סעיפים 219 ו-220 לחוק החברות. מסקנתו היא כי השעבוד נוצר ונרשם בתקופות המפורטות לפני תחילת ההליכים, וכי דלהום סוכנויות הייתה חדלת פירעון באותה עת. עם זאת, המבקש מתקשה להוכיח כי השעבוד ניתן בתמורה כלשהי, שכן ההלוואה ניתנה ליחיד ולא לדלהום סוכנויות, כאמור בהסכם ההלוואה. טענת המבקשת כי על בית המשפט להרים את המסך בין היחיד לבין החברה נדחית, שכן היא סותרת את תנאי הסכם ההלוואה ואת מצגי המבקש בפני צדדים שלישיים. לכן, מאחר שלא ניתנה תמורה לדלהום סוכנויות, השעבוד אינו תקף גם לפי חוק החברות. בסיכומו של דבר, הבקשה לאכיפת כל אחד מהשעבודים נדחית, והמבקש חויב בכיסוי הוצאות הנאמנים והממונה, בסך 15,000 ₪.