רע"א 8569/04

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם של בית המשפט שהורה למבקש, ששכר דירה בבעלות המשיב, לפנות את הנכס. פסק הדין המקורי דחה גם את טענות ההגנה של המבקשת, שעשו שימוש בדין הירדני, בהסכם השכירות בין המשיב לבין אביו המנוח של המבקשת, ובחוק הגנת הדייר. המבקש ביקש לערער על החלטה זו בפני ערכאה גבוהה יותר, אך נדחתה האפשרות לערער. הטעם העיקרי לדחייה זו היה כי הדין הירדני, שלטענת המבקש צריך לחול בעניינו, לא הוכח די הצורך, כפי שהוא נדרש כאשר מתייחסים לדין הזר. יתר על כן, גם בחינה שטחית של הדין הירדני הרלוונטי לא תמכה בטענת המבקש כי רכש זכויות דיירות מוגנת בעת החלת הדין הישראלי על מזרח ירושלים בשנת 1967. בית המשפט מצא כי המבקש אינו יכול להיחשב כשוכר בנסיבות העניין, שכן חוזה השכירות לא הועבר אליו על ידי השוכר המקורי, אביו. בנוסף, הקביעות העובדתיות לא תמכו בטענת המבקש למעמד של דייר מוגן על פי הדין הישראלי. השופט ציין את בא כוחו המסור של המבקש, שפעל פרו בונו, והכיר ברושם שנוצר מדבקותו העיקשת של המבקש לעניינו, אך בסופו של דבר אישר את פסק הדין הקודם ודחה את בקשת רשות הערעור.