בש"פ 3916/22

תקציר

בפסק הדין הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, תוך שהוא מנתח את התנאים בהם ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. התמקדות מרכזית היא בהערכת ראיות לכאורה; בית המשפט מתייחס למקרים כמו Zadeh v. מדינת ישראל, המדגישה כי בשלב זה אין צורך להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, אלא עליהן להוכיח פוטנציאל ראייתי מספיק. בית המשפט ציין מורכבות בהתמודדות עם עדויות של עדים חולי נפש, והדגיש את הצורך בראיות חיצוניות שיאששו עדויות כאלה. במקרה הנוכחי, בעוד שאין מחלוקת על מחלתה הנפשית של המתלוננת, המשפיעה על יכולתה להבחין במציאות, הדוחות הרפואיים מצביעים על כך שהיא שומרת על שיקול דעת ותובנה. למרות זאת, היעדר ראיות חיצוניות התומכות בטענותיה יוצר חולשה ראייתית לעבירות המין המיוחסות למערער. עם זאת, בעבירות האלימות קיימות ראיות רבות המאששות, כגון תקשורת בין המערער למתלונן ועדויות של חברים ובני משפחה, התומכות במידה מספקת בגרסאות המתלונן. כתוצאה מכך, בית המשפט הכיר בחולשה ראייתית בנוגע לעבירות המין, אך מצא ראיות חזקות לכאורה לאישומים האלימים. משכך, אף שהערעור התקבל בחלקו, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות המבחן לבחינת חלופות מעצר, בהתחשב בראיות שהתבססו ובהמלצות העתידיות של שירות המבחן, ודיון חוזר נקבע לאחר הגשת התסקיר.