עמ"ש 33956-02-20

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית הדין לערעורים לשתי תקופות הנוגעות לחובת המזונות של המערערת ביחס לטענות בדבר ניכור הורי ושינוי בהסדרי המשמורת לאחר מכן. בתקופה הראשונה ערער המערער על קביעתו של בית משפט קמא כי הוא אחראי לניכור הורי, וטען כי אין הוא צריך להיות חייב מזונות תוך שהוא מטפל אך ורק בילד. בית המשפט קיבל דו"ח של מכון הדסים, שלא מצא ראיות לניכור הורי, וייחס את הקונפליקטים של הילד עם האם לסוגיות יחסיות ארוכות שנים ומורכבות ולא לניכור. בית המשפט קבע כי מזונות אינם צריכים להיות עונשיים, ואם האב דאג אך ורק לצרכיו של הילד, האם לא צריכה לקבל תשלומי מזונות בתקופה זו. ההחלטה הדגישה כי הכספים המועברים לאם נועדו לצרכיו של הילד, וכל נושא של ניכור הורי צריך להיות מטופל באמצעות דיני נזיקין ולא באמצעות שימוש לרעה במזונות. בתקופה השנייה קיבל בית המשפט כי העברת הילד למשמורת משותפת מהווה שינוי נסיבות משמעותי. עם זאת, למרות שינוי זה, נדחתה בקשת המערער להפחתת מזונות בשל ממצאים של חוסר תום לב, לרבות ניסיונות להעלים הכנסות וזכויות בעיזבון הוריו. הימנעותו של המערער מלגלות באופן מלא את מצבו הכלכלי ועיסוקו בהתנהגות מטעה הצדיקו את המשך תשלומי המזונות הקיימים. בית המשפט עמד על שקיפות כלכלית מלאה מצד אנשים המבקשים פיצויי מזונות, והדגיש את הצורך בתום לב בהליכים משפטיים מסוג זה. משכך, התקבל הערעור על התקופה הראשונה, דבר שהצריך בחינה נוספת של בית משפט קמא, ואילו לגבי התקופה השנייה נדחה הערעור, דבר התומך בפסיקת המזונות המקורית.