ת"א 531/86

תקציר

המקרה הנדון הוא תביעה של שחקן כדורגל, ששיחק בקבוצת כדורגל הנתבעת בעונת 1984/85, בדבר יתרת שכרו, בונוסי ניצחון ובונוסי תיקו שלטענתו לא שולמו על ידי הנתבעת על סמך הסכם בכתב בין הצדדים. מערכת היחסים בין שחקן הכדורגל לקבוצה עלתה לדיון, כאשר עורך דינו של השחקן טען כי מדובר ביחסי עובד-מעביד, ואילו עורך הדין של הקבוצה טוען כי הם מבוססים על חברות, תוך שהוא מצטט את הלכת מרדחוביץ', הקובעת כי מערכת היחסים בין שחקן כדורגל לקבוצתו היא מערכת יחסים של חברות ולא של עבודה. עם זאת, השופט מצדד בשחקן, וקובע כי הלכת מרדחוביץ' אינה ישימה במקרה זה, שכן היא מוגבלת ליחסי "ידידות" גרידא ואינה מתחשבת ב"שחקני חוזה", המחויבים למערכת תקנות שונה מזו שהייתה בפרשת מרדחוביץ'. תקנות אלה קובעות כי כל השחקנים בליגה הלאומית והארצית מעל גיל 18 מחויבים להיות משויכים לקבוצותיהם באמצעות הסכם. יתר על כן, השחקן במקרה הנוכחי אינו חבר בקבוצה הנתבעת אלא מושאל לה על ידי עמותה אחרת, בה הוא חבר, והתחייבויותיו כלפי הקבוצה הנתבעת נובעות אך ורק מהסכם זה. לפיכך, התביעה היא תביעת עובד נגד מעסיק והיא נובעת מיחסי עובד מעביד, כלומר בית משפט השלום אינו מוסמך לדון בה. במקום זאת, בית הדין המוסמך בתיק זה הוא בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.