עת"מ 16939-09-24

תקציר

השופט החליט לפסול עצמו מהשתתפות נוספת בתיק הנדון בהתבסס על מספר שיקולים מרכזיים. ראשית, השופט קיבל את טענת העירייה כי ניתן היה להגיש את בקשת הפסילה בהזדמנות הראשונה, אולם קיבל את טענת העותרים כי נודע להם על פסק הדין שניתן בעניינם רק לאחרונה, ומכאן השיהוי בהגשת הבקשה. שנית, השופט הכיר בעיקרון הקבוע לפיו הבעת דעה או עמדה משפטית בהליך קודם אינה מצדיקה מטבעה את פסילתו, אולם הדגיש כי על המבקשים להוכיח חשש ממשי למשוא פנים מצד הפאנל. במקרה דנן, השופט נתן פסק דין ברור וקטגורי בדיוק בעניין שעמד במרכז עתירת המבקשים, ויצר ספק אובייקטיבי לגבי סיכויי הצלחתם לשכנעו לשנות את עמדתו. קביעתו הקודמת של השופט סתרה באופן ישיר את טענות המבקשים, והצדיקה את פסילתו בנימוק של חוסר משוא פנים. זאת ועוד, השופט הדגיש כי גם אם היה מקום לפרשנות באשר לסופיות עמדתו, נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לרבות היבטי האינטרס הציבורי ואי הנוחות העמוקה של המבקשים, מצדיקות את פסילתו למען הצדק. השופט התייחס לפסקי דין קודמים שהדגישו את חשיבות מראית העין של הצדק ואת אמון הציבור במערכת המשפט. משכך, הגיע למסקנה כי מן הראוי להעביר את התיק להרכב אחר, למרות שלא היה חשש אובייקטיבי להטיה מצדו. החלטת השופט התקבלה מתוך אמונה כי הדבר יתרום לייעול ההליך ולשמירה על טוהר ההליך השיפוטי. יש לציין כי השופטת לא פסקה הוצאות למי מהצדדים, בהתחשב בנסיבות הייחודיות ובפסיקה הרווחת.