ו"ע 617/07

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות חוזה בין תובע לנתבע. החוזה כלל סעיף ששמר על זכותו של התובע לתבוע את הנתבע בנושא מסוים. ליבת המחלוקת היא פרשנותו של סעיף זה, בפרט באשר להיקפה של זכות התביעה ולכוונת הצדדים בעת ניסוח סעיף זה. הנתבע טען כי הכוונה הייתה לשמור על זכות התביעה רק בנושא החלת החלטה ספציפית (החלטה 969) על הפקעת מקרקעי התובעת. התובעת, לעומת זאת, הציגה שתי פרשנויות שונות. הראשון עלה בקנה אחד עם טענת הנתבע, ואילו השני פירש את הסעיף כשומר על זכות הערעור לערכאות על ערכה האינדיקטיבי של הקרקע המופקעת כאמור בהחלטה 969. בית המשפט בחן את לשון החוזה, את הנסיבות שבהן נוסח ואת אומד דעתם של שני הצדדים. בית המשפט מצא כי פרשנותו של הנתבע אינה מתקבלת על הדעת, שכן היא אינה מתיישבת עם לשון החוזה, נסיבותיו או תכליתו של הסעיף. בית המשפט דחה גם את פרשנותה השנייה, המרחיבה יותר, של התובעת, שכן היא הוסיפה מילים לחוזה ושינתה את משמעותו. תחת זאת, בית המשפט פירש את הסעיף באופן אובייקטיבי, בהתחשב במו"מ ובכוונה לשמר את טענת התובע לבירור משפטי. בית המשפט הגיע למסקנה כי זכות התביעה מוגבלת לשאלה האם על הנתבע לפצות את התובע בהתאם לערכים שנקבעו בהחלטה 969 כסכום קצוב. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא ניתן להחיל במקרה זה את סכום הפיצוי הבסיסי הנקוב בהחלטה, שכן הוא נקבע לאחר מועד ההפקעה ואינו משקף את שווי השוק של הקרקע. ככלל, התביעה נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו, בהתחשב בעמימות שתרמו שני הצדדים בחוזה.