ת"א 18062-12-15

תקציר

התובעים, יורשי הבעלים הקודמים של מספר חלקות קרקע, הגישו תביעה נגד הנתבעת, מדינת ישראל, לפיצויי הפקעה. הקרקעות המדוברות הופקעו על ידי המדינה בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943, לצרכי ציבור. התובעים דרשו פיצוי בשיעור של 6% משווי הקרקע לשנה, כאמור בפקודה. הנתבעת לא חלקה על זכותם של התובעים לקבל פיצוי אלא טענה כי יש להוריד את השיעור. הצדדים הסכימו על שווי הקרקע כפי שהוערך על ידי שמאי הנתבעת והותירו את המחלוקת על שיעור דמי החכירה להכרעת בית המשפט. שני הצדדים הציגו חוות דעת מומחים בנושא, כאשר מומחה התובעים מצטט פסיקות קודמות של בתי המשפט שתמכו בשיעור של 6%, והמומחה מטעם הנתבעת מציע תעריפים של 2.5% לשטחי מגורים ו-1.5% לשטחים חקלאיים. עוד טענה הנתבעת כי חוות הדעת של התובעים נעדרת נתונים עובדתיים ודינה להידחות. בית המשפט בחן פסיקות קודמות בנושא וציין כי בעוד ששיעור דמי החכירה תלוי בעובדות של כל מקרה, ברוב המקרים הקודמים, כולל האחרונים, פסקו בתי המשפט שיעור של 6%, בעיקר בהתבסס על התעריפים שגבתה רשות מקרקעי ישראל, בעלת הקרקע הגדולה במדינה. בית המשפט מצא כי אין צורך בדיון חוזר על התעריף וקבע כי שיעור דמי החכירה הראוי הן לקרקע חקלאית והן לקרקע למגורים הוא 6% מערך הקרקע לשנה. בשיעור זה חישב בית המשפט את סך הפיצויים המגיעים לתובעים, שהסתכם ב-820,596 שקל, כולל הפרשי ריבית והצמדה משנת 2017. סכום זה היה אמור להיות משולם בתוך 30 יום, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בגובה 15% מהפיצוי. התובעים היו אמורים לקבל את התשלום באמצעות בא כוחם, אשר יחלק אותו בינם לבין עצמם בהתאם לחלקם בירושה בחלקות. פסק הדין היה לטובת התובעים, ובית המשפט הורה לנתבעת לפצותם כמפורט לעיל.