תלה"מ 23839-03-19

תקציר

לאחר נישואין ארוכים החליטו בני הזוג להתגרש ועמדו בפני המשימה של חלוקת נכסיהם. האישה טענה כי יש לקבל חלוקה לא שוויונית של הנכסים בשל כושר השתכרותו הגבוה של בעלה וטענותיו לניאוף. עם זאת, השופט דחה את בקשת האישה לחלוקה לא שוויונית בהתבסס על הוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המחייב נסיבות מיוחדות לחריגה כזו וזהירות בעת שלילת זכויות רכושיות של אחד מבני הזוג. למרות שהיה פער משמעותי בכושר ההשתכרות שלהם והאישה התמקדה במטלות הבית, בית המשפט לא מצא ראיות לכך שהיא עשתה ויתורים משמעותיים להתפתחותו המקצועית של הגבר. יתר על כן, "נכסי הקריירה" של האיש והתפתחותו לא הוכחו דיים. מכאן חל הכלל הסטנדרטי של חלוקה שווה. עם זאת, השופט הכיר במשך נישואיהם ובפער ההכנסות, ופסק לאישה סכום חד פעמי של 72,000 ₪ מחלקו של הגבר בתמורת מכירת דירתם. סכום זה נועד לצמצם את אי השוויון, במיוחד לאור העובדה שהיו להם מעט נכסים משותפים. טענתה של האישה לניאוף, אף שהתעלמו ממנה בדין הדתי, נדחתה אף היא כבלתי רלוונטית על פי הדין האזרחי, המסדיר את חלוקת הרכוש. במקום זאת, הורה בית המשפט על מכירת דירתם המשותפת ועל חלוקה שווה של התמורה, כאשר האישה תקבל מהגבר תשלומים נוספים: 97,079 שקל כחלקה במשאבים והחזר מחצית מתשלומי המשכנתא ששילמה לבדה. השופט פסק גם על החזר הלוואת הדירה ומינה כונסי נכסים לניהול המכירה. בהתחשב בהתנהלותה של האישה בהארכת ההליכים, הוטל עליה לשלם לגבר הוצאות בסך 15,000 ₪, שנוכו מחלקה בתמורת הדירה.