ת"א 1953/08

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתביעה לתשלום של 150 מיליון שקל שהגישה חברה שבבעלותה חלקת אדמה בירושלים. התביעה הייתה נגד חברת ניהול מלונאות שהייתה אמורה לממן הקמת מלון על המגרש ולנהל אותו לאחר מכן. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שהציבה דרישות מוגזמות ובסופו של דבר הפריעה למתן רישיון עסק למלון. המלון נמכר בסופו של דבר בשל שעבוד של גורם אחר, שגרם להפסד כספי משמעותי לתובע. התיק נסוב סביב בקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט, אותה ביקש התובע בטענה כי לחברה לא היו אמצעים כספיים לשלם אותה. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את הבקשה, בנימוק של יכולתם הכלכלית של חלק מבעלי המניות של התובעת להשתתף בשכר. על החלטה זו הוגש ערעור, ובמסגרת הליך הערעור ניתן פסק דין בתיק אחר (הלכת בלורי) הרלוונטי לסוגיה זו. הצדדים הסכימו להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת לאור הלכת בלורי. לאחר בחינה מחודשת של הסוגיה, הגיע השופט למסקנה כי יש לחקור ביסודיות את חוסר יכולתה של החברה לשלם את האגרה. לדברי השופט, פסק הדין בעניין בלורי מחייב בחינה מעמיקה של יכולותיה הפיננסיות של החברה, לרבות משאבי בעלי מניותיה. השופטת הדגישה כי לא ניתן לראות את בעלי המניות בנפרד מהחברה וכי יש לבחון את יכולתם לשלם. השופט התייחס גם לשני פסקי דין נוספים של בית המשפט העליון שתמכו בחובת הפנייה לבעלי המניות לצורך תשלום אגרה. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי שמר על החלטתו המקורית לפיה על התובע לשלם את האגרה ב-12 תשלומים, וציין כי לא הוצגה סיבה מספקת לשינוי החלטה זו. השופט העניק עיכוב ביצוע עד להחלטת ערעור שתאפשר לתובע זמן לערער על פסק דין זה. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין, ומספק הבנה ברורה של המחלוקת המשפטית, הנימוקים להחלטה והרציונל של השופט.