בג"צ 473/77

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך דחייה בין העותר לבין המשיב השני, שהביא להתדיינויות מרובות. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי פיטורי המשיבה השנייה על ידי העותרת היו שלא כדין, והורה להם לשלם שכר למשיב. העותרת ערערה לבג"ץ בטענה כי בהחלטת בית הדין לעבודה נפלה "טעות משפטית מהותית וגלויה". בג"ץ פסק לטובת העותר. בית המשפט קבע, כי בעוד שפיטורים שלא כדין מזכים את העובד בפיצויים, קביעה שיפוטית בדבר אי חוקיות הפיטורים אינה משקמת כשלעצמה את יחסי עובד-מעביד. בית המשפט הבהיר כי פסק דינו הקודם בבג"ץ 380/74* לא חייב את העותר להעסיק מחדש את המשיב השני או לשלם לו ברציפות עד שימצא עבודה אחרת. לדברי השופטים, מעמדו של המשיב כשכיר נמשך עד שהגיש תביעת פיצויים, דבר שהצביע על נכונותו לראות עצמו מפוטר. השופט שמגר הגיע למסקנה כי המשיב זכאי לפיצוי שווה ערך לסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי, בתוספת שכר עד יולי 1974, ואילו השופט כהן סבר כי יש להכיר ביולי 1974 כסוף מאבקו של המשיב להשבתו. השופטים הסכימו כי התנהלותו של המשיב אינה מצדיקה פסיקת הוצאות משפט, למרות הצלחתו החלקית בעתירה. השופט אלון הסכים עם החלטת הרוב מבלי להביע דעה על העיקרון השנוי במחלוקת. הצו נעשה מוחלט, והעותר לא נדרש לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.