ע"א 3523/15

תקציר

בפסק דין זה בוחן בית המשפט את היקפו והשלכותיו של הסכם פשרה בין חברות לרשות בנוגע לשימוש בקרקע. נקודת המחלוקת הראשונית עוסקת בשאלה האם הסכם הפשרה חל על כל הקרקעות המדוברות או על שטחים מוגדרים בלבד. החברות טוענות לתחולה רחבה יותר, בעוד הרשות תומכת בראייה מצומצמת יותר, תוך התייחסות להחלטה קודמת של בית המשפט. בית המשפט מצדד ברשות ומציין כי החברות לא טענו בעבר להיקף הרחב יותר במסגרת אילוצי הזמן של תביעה הצהרתית קודמת. בהמשך, בית המשפט בודק האם הפרות ההסכם על ידי הרשות, לרבות סירוב לחתום על בקשה לשימוש חורג ושליחת הודעות פינוי, גרמו לנזקים הנתבעים של החברות. בית המשפט מגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין הפרות אלה לבין הנזקים הנטענים על ידי החברות, דבר המצביע על כך שהחברות לא פעלו באופן אקטיבי לאישורי השימוש הנדרשים בקרקע במועד. כמו כן, בית המשפט מתייחס לסוגיית דמי השימוש הראויים, ובסופו של דבר קובע כי על החברות לשלם אגרות עבור השטחים הנוספים, אך מחזיר את החישוב המתאים של אגרות אלה להכרעת בית המשפט המחוזי. בית המשפט דוחה את הטענות לאכוף את החלופה התכנונית או להאריך את לוח הזמנים שלה, שכן החברות לא עמדו בהתחייבויותיהן על פי הסכם הפשרה. בנוסף, שאלת פינוי החברות מאזורים מסוימים נפתרת לטובת הרשות, המאשרת כי על החברות לפנות את השטחים שאינם מושכרים עקב פקיעת ההסכם. לבסוף, בית המשפט מורה על בחינה מחודשת של חובות כספיים שונים ומבטל את פסיקת הוצאות החברה ומחייב אותה לשאת בחלק מהוצאותיה המשפטיות של הרשות.