ע"פ 454/74

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעוריהם של שני נאשמים, חוסה ושדי, שנשפטו בגין אונס בנסיבות מחמירות ואישומים נוספים. בית המשפט העליון הכריע בערעורים, ומצא את שני הנאשמים אשמים באונס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 154א לפקודת חוק העונשין, 1936. במקרה הראשון, חוזה ערער על הרשעתו ועל גזר דינו. הוא הורשע באונס ובגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 235(א) לפקודת חוק העונשין. בית המשפט העליון אישר את הרשעתו בגרימת חבלה חמורה, אך קבע כי שכרותו אינה שוללת את אחריותו הפלילית. באשר לאישום האונס, מצא בית המשפט כי התנהגותו הפסיבית עולה כדי השתתפות בעבירה, מה שהופך אותו לאשם באונס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 154א. הערעור השני הוגש על ידי המדינה, שערערה על זיכויו של ושדי מאשמת האונס. ושדי נכח במקום ולא עשה דבר כדי לסייע לקורבן או למנוע את האונס. בית המשפט העליון הסכים עם ערעור המדינה, וקבע כי הימנעותו של ושדי ממעשיו והתנהגותו לאחר מכן הפכו אותו לשותף לאונס. נוכחותו בזירה, יחד עם אדישותו והרגעתו הפעילה כלפי הקורבן, היוו סיוע לפי סעיף 23(1) לפקודת חוק העונשין. בנוסף, ציין בית המשפט כי דירתו של ושדי שימשה לביצוע הפשע, וכי הייתה לו שליטה על המצב אך לא עשה דבר כדי לעצור אותו. הפסיביות שלו וחוסר המעש שלו תרמו לעבירה, מה שהפך אותו לאשם באונס בנסיבות מחמירות. ערעור המדינה התקבל, ושדי הורשע בהתאם. פסיקת בית המשפט העליון הביאה להרשעתם של שני הנאשמים באונס בנסיבות מחמירות ובאישומים נוספים. עונשו של חוסה נותר ללא שינוי, ואילו גזר דינו של ושדי ייקבע בהמשך. פסק הדין משמש תזכורת לכך שפסיביות ואי פעולה יכולות לעלות כדי אחריות פלילית, במיוחד כאשר יש לאדם יכולת להתערב ולמנוע פשע.