ת"א 43044-10-10

תקציר

הדיון נסוב סביב המסגרת הנורמטיבית של החסינות כפי שהותוותה בסעיף 7א לפקודה, הקובע כי לא ניתן לתבוע עובדי ציבור בגין מעשים שנעשו תוך מילוי תפקידם השלטוני, אלא אם המעשים האמורים נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק. סעיף 7ב לפקודה מתווה מנגנון שעל בית המשפט לקבוע אם מתקיימים תנאי החסינות אם לאו. מטרת התיקון היא לאפשר לעובדי ציבור לפעול ללא חשש מתביעות אישיות ולמנוע הרתעת יתר. על בית המשפט לבחון את שיקולי המדינה ולוודא כי נערכו כל האיזונים הנדרשים, תוך בחינת היסוד הנפשי של כוונת עובד הציבור. בדרך כלל, בית המשפט בוחן את החלטת המדינה בדבר חסינות לפי כללי המשפט המינהלי. במקרה דנן טוענים המבקשים כי הודעת ההכרה נעדרת הסבר מספק לטעמים למתן חסינות לחוקר הראשי ולפרופ' היס, שניים מהנתבעים. נטען כי החוקר הראשי פעל ברשלנות במסגרת תפקידו, אך אין בטענות המבקשים כוונה לפגוע, ועל כן חסינותו עומדת בעינה. עבור פרופ' היס, כתב התביעה המתוקן מייחס התנהגות רשלנית והיעדר מניעה של מעשים שונים שגרמו נזק למבקשים. עוד טוענים המבקשים כי פרופ' היס פעל בשוויון נפש ובכוונה לגרום נזק, והליכים קודמים ודו"ח מבקר המדינה תומכים בטענה זו. בית המשפט מסכים כי החלטת המדינה להעניק חסינות לפרופ' היס אינה סבירה, נוכח חומרת הטענות ומקרים דומים קודמים בהם נדחתה חסינותו של פרופ' היס. ההתנהגות החוזרת ונשנית המתוארת מבססת דפוס ובסיס סביר לטענות המבקשים, גם אם המעשים היו במסגרת תפקידו השלטוני. לפיכך, הודעת ההכרה בפרופ' היס נדחית, אך התביעה נגד החוקר הראשי נדחית. ההחלטה מתקבלת ללא צווים בנוגע להוצאות, ויש למסור העתק לבאי כוח הצדדים.