ע"פ 1867/00

תקציר

בית המשפט העליון בישראל דן בערעור על גזר דינו של משיב שהורשע בביצוע מעשה מגונה בקטין. המשיב, שהורשע בעבר במעשה מגונה בפומבי, היה בתקופת מבחן בעת ביצוע העבירה הנוכחית. המדינה טענה כי יש להחיל את עונש המאסר על תנאי מהעבירה הקודמת, וטענה כי בית משפט קמא התעלם מסעיף 355 לחוק העונשין, הקובע עונשי מינימום בגין עבירות אלה. בית המשפט העליון הדגיש כי המבחן להחלת מאסר על תנאי הוא מהותי ולא טכני בלבד – העבירה המאוחרת, שעניינה מגע פיזי, כוללת מטבעה את יסודות העבירה הקודמת של מעשה מגונה. בית משפט קמא לא יישם את 8 חודשי המאסר על תנאי מההרשעה הקודמת. יתר על כן, דרישת עונש המינימום של סעיף 355 פורשה כך שתכלול הן מאסר בפועל והן מאסר על תנאי, דבר התומך ביכולתו של בית המשפט להחליט על מהות העונש. עם זאת, בית המשפט מצא כי גזר הדין המקורי אינו מספיק כדי לשקף את חומרת מעשיו של המשיב, בהתחשב בעברו ובמסוכנותו הפוטנציאלית. כך, החמיר בית המשפט העליון את עונש המאסר מ-18 ל-22 חודשים באמצעות החלתו החלקית של המאסר על תנאי, תוך שמירה על 18 חודשי המאסר על תנאי. פסק הדין קרא לרשויות להקל על שיקומו של המשיב באמצעות התערבויות טיפוליות מתאימות. ההחלטה התקבלה בהסכמת כל השופטים המכהנים.