ת"א 32073-03-20

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב מכתב ביקורת שכתב מר בוקובזה, סגן ראש המועצה, על התנהלותו של מר אביבי, ראש המועצה, ותביעת לשון הרע שהגיש מר אביבי לאחר מכן. במכתב, שהופץ לגורמים הרלוונטיים, נמתחה ביקורת על מנהיגותו של אביבי ונטען כי הוא הושפע שלא לצורך מעוזרו האישי. מר אביבי נפגע מהביקורת הקשה והגיש תביעה. שאלת המפתח שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם האמירות במכתב מהוות לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. השופט קבע כי הביטויים במכתב, אף שהיו חדים, לא השפילו או השפילו את מר אביבי, ולא היו עלולים לגרום נזק בחייו המקצועיים או האישיים. השופטת ביססה החלטה זו על פסיקות קודמות לפיהן יש לאפשר לנבחרי ציבור יותר ביקורת, וכי חופש הביטוי הוא ערך קריטי בשיח הדמוקרטי, במיוחד כאשר דנים באישי ציבור ובענייני ציבור. לכן, רמה מסוימת של ביקורת קשה מקובלת. השופטת הדגישה כי המבחן לקביעת לשון הרע הוא אובייקטיבי, ויש להכין אנשי ציבור לבחינה נוקבת של תפקודם. בנוסף, הבהירה השופטת כי הפצת המכתב אינה מהווה "שאילתה", שכן חסרה בו שאלה קצרה ובמקום זאת הציגה את חוות דעתו של מר בוקובזה. מאחר שהאמירות לא היו לשון הרע, לא היה צורך לדון בהגנות או פיצויים אפשריים. שני הצדדים נדרשו לשאת בהוצאות המשפט שלהם בשל הסגנון שבו הציג בוקובזה את ביקורתו, והשופט המליץ על ניסוח מעודן יותר בעתיד. התביעה נדחתה, ולשני הצדדים ניתנה זכות ערעור על פסק הדין כדין.