ע"ח 6505-06-22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור בעניין חילוט רכב לפי סעיפים 32 ו-39 לפקודת המעצרים והחיפוש. המערערת, הבעלים הרשום של הרכב, טענה כי אי החלפת השופר (ככל הנראה במכונת הנשמה) בינשוף לפני ביצוע בדיקת שכרות לאחיה, שנתפס נוהג בשכרות, פגעה בסיכויי הרשעתו ובכך בחילוט הרכב. בית המשפט קבע כי די בראיות התביעה, לרבות הודאתו של האח בשתיית אלכוהול ובדיקת הפיכחון הכושלת שלו, להרשעה, ומכשיר הינשוף לא היווה גורם מכריע. לפיכך, אישר בית המשפט את החלטת בית משפט קמא כי ההרשעה אפשרית. עוד טענה המערערת כי די היה במעמדה כבעלים הרשמי של הרכב במשרד הרישוי כדי למנוע את החילוט. עם זאת, בית המשפט מצא כי יש די ראיות לכאורה כדי להצביע על כך שהבעלות בפועל על הרכב אינה שלה בלבד. השימוש התכוף והקבוע של אחיה ברכב, מעורבותו ברכישתו והעובדה שהוא מומן בחלקו על ידו וחנה במתחם המשפחתי, העידו על כך שהיה לו עניין משמעותי ברכב. לפיכך, קבע בית המשפט כי הבעלות הפורמלית אינה קובעת בעלות מהותית, במיוחד במקרים של חילוט. בית המשפט הציע כי המערערת תוכל להגיש בקשה חדשה המציעה חלופות, כגון הפקדת כספים או מתן ערבויות, לשחרור הרכב, אך ציין כי המערערת לא התחייבה למנוע מאחיה להשתמש ברכב. בהתחשב בראיות לנהיגתו בשכרות של אחיה ובפוטנציאל לעבירות עתידיות, לא ראה בית המשפט סיבה להורות על החזרת הרכב למערער. משכך, הערר נדחה, וחילוט הרכב לפי פקודת המעצרים והחיפוש התקבל.