ת"פ 22413-06-13

תקציר

הנאשם הואשם בשוד בנסיבות מחמירות ובשהייה בלתי חוקית בישראל. בכתב האישום נטען כי הנאשם, יחד עם שלושה שותפים אלמונים, שדדו את המתלוננת בביתה בירושלים. הבית היה נעול והמתלוננת נאזקה, נחסמה ונגררה לשירותים, שם נחנקה ונערך עליה חיפוש. השודדים אף איימו עליה בסכין וגנבו מהכספת כסף מזומן, תכשיטים ופריטים נוספים. המתלונן נפצע באורח קל והלם מהאירוע. בית המשפט זיכה את הנאשם מאשמת השוד בנסיבות מחמירות, אך הרשיע אותו בשהייה בלתי חוקית בישראל. פסק הדין התבסס על שלוש ראיות עיקריות שהציגה התביעה: טביעת כף יד מחוץ לדירה, דברי הנאשם למודיע והשקרים שסיפר הנאשם במהלך החקירה. עם זאת, השופט מצא בעיות עם כל ראיה בנפרד וביחד. באשר לטביעת כף היד, קבע השופט כי למרות שהיא יכולה להיות קבילה כראיה, היא לא בהכרח קושרת את הנאשם לשוד, מה גם שהיא נמצאה מחוץ לדירה וניתן היה להשאירה שם שנים לפני האירוע. הראיה השנייה הייתה שיחותיו של הנאשם עם מודיע, שלטענת התביעה הגיעו לכדי הודאה. עם זאת, השופט מצא את המודיע כבלתי אמין, סותר את עצמו ומונע על ידי התגמולים הכספיים שקיבל עבור מודיעים מוצלחים. טענות ההגנה בדבר חוסר אמינותו של המודיע לא הופרכו די הצורך על ידי התביעה. לבסוף, השופט לא השתכנע מטענת התביעה כי הסברו של הנאשם להימצאותו בישראל אינו סביר. הנאשם טען כי הגיע לירושלים כדי לחפש עבודה, אך לא ציין את המיקומים המדויקים. השופט ציין כי אמונת התביעה בנוכחותו של הנאשם בירושלים אינה עולה בקנה אחד עם טענתם כי הסברו אינו מתקבל על הדעת. ללא ראיות משכנעות ונוכח הספק הסביר, זיכה השופט את הנאשם משוד בנסיבות מחמירות, אך הרשיע אותו בשהייה בלתי חוקית בישראל, שבה הודה. השופט גם המליץ לתביעה לבחון מחדש את השימוש במודיעים ואת עדויותיהם במקרים עתידיים.