דנ"א 2558/23

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתביעה שהוגשה נגד בית חולים בגין רשלנות רפואית המיוחסת לניתוח שבוצע בשנת 1999. התובעים, שהם יורשיו של המטופל שנפטר במהלך המשפט, טענו כי המנתחים התרשלו, חסרו את המומחיות הנדרשת להליך וכי המטופל לא הסכים לשיטה בה נעשה שימוש. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, והוביל את התובעים לערער על ההחלטה. בעוד שהערעור נדחה בשל הלכות ראייתיות, ביקשו התובעים לקיים דיון נוסף, בטענה כי פסק הדין סותר פסקי דין קודמים ויוצר תקדים חדש בכל הנוגע להתיישנות וחובת הגשת כתב תשובה. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה לדיון נוסף, שכן פסק הדין לא קבע פסיקה חדשה על תקופת ההתיישנות; תחת זאת, מדובר באמירה אגבית שלא היוותה הכרעה לגופו של עניין. הקביעה כי ניתן היה לדחות את הערעור על יסוד תקופת ההתיישנות לא הייתה מרכזית בפסק הדין ורק הוזכרה כבדרך אגב. משכך, לא הייתה סתירה לפסקי דין קודמים, והבקשה לדיון נוסף נדחתה.