ע"ו 2454-01-10

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור בנוגע לסיבת התאבדותו של חייל והאם היא קשורה לשירותו הצבאי. הטענה המקורית של הורי החייל התבססה על הטענה כי ההתאבדות נגרמה בשל שירות המילואים שלו, בנימוק של הלחץ הכרוך בשילוב עבודה, לימודים ומילואים, כמו גם זמינות נשק. החוק מניח כי מותו של חייל במהלך השירות יפוצה אם נגרם כתוצאה מהשירות. עם זאת, השופט קבע כי פקיד הפיצויים הצליח להפריך חזקה זו. סיכומי השופט מתווים את החזקה המשפטית ואת נטל ההוכחה המוטל על קצין הפיצויים, תוך הדגשה כי הקשר בין המתאבד לבין שירותו של החייל חייב להיות עובדתי ומשפטי כאחד. בעוד הוועדה קיבלה את הקשר העובדתי, השופט הדגיש כי הגורמים הקשורים לשירות לא היו גורמים דומיננטיים, וזמינות הנשק הייתה אמצעי ולא גורם להתאבדות. השופט מדגיש את היעדר הקשיים האובייקטיביים בשירות המילואים של החייל ומצביע על ראיות ללחץ הכללי שלו שאינו קשור לשירות. בסופו של דבר, השופט מגיע למסקנה כי פקיד התגמולים הביא די ראיות לסתור את החזקה, והערעור על ביטול החלטת הוועדה לטובת החלטתו המקורית של קצין התגמולים מתקבל. פסק הדין מדגיש את הצורך בקשר דומיננטי ואובייקטיבי בין שירות לאובדנות, שלא היה קיים במקרה זה.