בג"צ 240/98

תקציר

בתיק שעסק בטענות לאפליה תקציבית של משרד הדתות נגד המיעוט הערבי בישראל, התייחס בג"ץ לעתירה של עמותות ואישים המייצגים את האוכלוסייה הערבית, ובהם מוסלמים, נוצרים ודרוזים. בעתירה נטען כי ההקצאה התקציבית ליישובים אלה – רק 1.86% מכלל תקציב המשרד בשנת 1998 – אינה פרופורציונלית לחלקם באוכלוסייה, העומד על 19.1%. הם ביקשו שסעיפים בחוק התקציב של 1998 יוכרזו כבלתי חוקתיים ויוחלפו בהקצאות המשקפות את הפרופורציות הדמוגרפיות שלהם. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי הוא אינו מציג מחלוקת ספציפית וקונקרטית הנדרשת לצורך התערבות שיפוטית. התיק נעדר ראיות מפורטות ומבוססות והוגדר על ידי בית המשפט ככללי מדי, הדומה למניפסט ולא לטיעון משפטי. בפסק הדין הודגש כי בעוד שחוקי התקציב כפופים לביקורת שיפוטית, הם משקפים בראש ובראשונה את מדיניות הממשלה ודורשים מומחיות מעבר ליכולתו של בית המשפט. משכך, נמנע בית המשפט מלהתערב אלא אם כן יש פגיעה קשה בזכויות הפרט ללא סעד חלופי. פסק הדין הדגיש את הצורך בטענות ממוקדות וציין כי סוגיות מערכתיות רחבות יותר צריכות להיות מטופלות באמצעות פעולות חקיקה או ממשלה, ולא באמצעות סמכויות שיפוטיות. ההחלטה מתיישבת עם פסיקה קודמת, וקבעה כי בעניינים הנוגעים להקצאת תקציבים לקהילות שונות כרוכים שיקולי מדיניות מורכבים המתאימים יותר לדיוני הממשלה והכנסת.