ע"ע 1271/02

תקציר

המערער, מר צבי דדון, תבע את מעסיקו לשעבר, זיו מטבחים תעשיות (1990) בע"מ, בתשלומים שונים בעקבות פיטוריו. התביעה דרשה שכר מינואר 1996 ועד למתן פסק הדין, הפרשות לקופת גמל, דמי הבראה ופיצויי פיטורים תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי על הפיטורים. בית הדין האזורי בבאר שבע קיבל חלקית את טענותיו של דדון, ופסק לו פיצויי פיטורים אך דחה את התביעות לשכר עבודה ותשלומים אחרים. הן דדון והן החברה ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי. השאלה המרכזית בערעור הייתה האם פיטוריו של דדון צריכים להיחשב כהשעיה או פיטורים. בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, דחה את ערעור החברה וקיבל חלקית את ערעורו של דדון מטעמים שונים. השופטים הגיעו למסקנה כי פיטוריו של דדון אינם יכולים להיחשב כהשעיה שכן לא היה בסיס חוקי לכך, והורו לחברה לשלם לדדון שכר עבודה ומשכורת חודשים נוספים כפיצוי, בנוסף לפיצויי הפיטורים שנפסקו בעבר על ידי בית הדין האזורי. השופטים הסכימו כי סיום העסקתו של דדון על ידי החברה לא היה פיטורים אלא תוצאה של חקירת משטרה. מאחר שהחברה לא הוכיחה כי קיימת לה זכות חוקית להשעות את דדון, ובהתחשב בנסיבות המקרה, קבעו השופטים כי פעולות החברה עולות כדי פיטורים בהתנהגות. אולם המשנה לנשיאה ברק-אוסוסקין והשופטת ארד הגיעו למסקנה זו מסיבות שונות. ברק-אוסוסקין סברה שדדון לא פוטר אלא היה צריך לשלם לו שכר כי הוא היה מוכן ומזומן לעבוד. ארד ראה את יחסי העבודה כמתמשכים, ולכן דדון היה זכאי לשכר. בנוסף, פסק בית המשפט לדדון הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.