ע"א 2536/24

תקציר

בערעור שנבחן החליט בית המשפט לקבל אותו באופן חלקי, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בעקבות הצעת ה-CANR. במרכז התיק עמד נטל ההוכחה, המושרש בעקרונות משפטיים מבוססים מערעורים אזרחיים קודמים. הוא מבחין בין נטל השכנוע – החובה העיקרית להוכיח טענות למאזן ההסתברויות – לבין הנטל הדינמי של הצגת ראיות שיכול לעבור בין בעלי דין. מסגרת זו חלה באופן שווה על בעלי תפקידים הממונים על ידי בית המשפט בהליכי חדלות פירעון, כגון מפרקים, אשר נדרשים לבסס את טענותיהם בהליכים אזרחיים למרות היתרונות הפרוצדורליים. בית המשפט הדגיש כי היעדר תצהיר אינו מפחית מנטל הראיות; נדרש תיעוד הולם או ראיות חלופיות לביסוס טענות. במקרה הספציפי הזה מצא בית המשפט כי המשיבים גבו כספים עבור חברה בפירוק. למרות שהמפרק עמד בנטל הראייתי הראשוני והציג ראיות על סך של כ-250,000 ₪ שנגבו, המשיבים לא הצליחו להפריך ראיה זו, שתקו ולא עמדו בנטל המוטל עליהם להביא ראיות שכנגד. חוסר מעש זה חיזק את טענתו של המפרק, שכן העלמת ראיות בלתי מוסברות מצביעות על תוצאות שליליות עבור הצד המעכב אותן. עם זאת, בית המשפט, בהתחשב באופי הפירוק של ההליך, ביטל את קביעת החוב המוגבל, ובמקום זאת חייב את המשיבים להגיש תצהירים מפורטים ורישומים כספיים לכל תיק הוצאה לפועל סגור בתוך 90 יום. בנוסף, המפרק יכול לבקש מידע נוסף או לנקוט בעונשים בעקבות חקירות נוספות. לבסוף, בית המשפט הורה למשיבים לכסות את הוצאות המפרק, בסך 15,000 ₪.