ע 18/11

תקציר

השופטים היו חלוקים בדעתם בערעור שהובא בפניהם. רוב השופטים החליטו לדחות את הערעור, בעוד שופט אחד התנגד. דעת הרוב אישרה את העונש שהטיל בית משפט קמא על המשיב, וסברה כי הוא ראוי בהתחשב בנסיבות. הם הכירו בחובתה של הרשות לשחרר את המשיב כאשר כשירותו לשירות לא נקבעה בהקדם, וכן הכירו בחובתו של המשיב להימנע מלקחת את החוק לידיו. דעת הרוב סברה כי היעדרותו של המשיב היא של ממש, אם כי מתמתנת בשל הימנעותה של הרשות מלפעול. הם מצאו כי מדיניות הענישה שהציגה התביעה במקרים דומים אינה מצדיקה סטייה ממגמת ההקלה הקיימת, מה גם שהתביעה לא סיפקה נימוקים לשינוי כזה. זאת ועוד, נסיבותיו הקונקרטיות של עניינו של המשיב, לרבות שחרורו לאחרונה מהשירות וקשייו הכלכליים האישיים, תמכו בהחלטת הרוב שלא להחמיר בעונשו. לדעת הרוב, הטלת עונש מאסר תהיה ענישה מוגזמת. הם הדגישו את הצורך לשמור על עקביות בגזר הדין, מה גם שעניינו של המשיב לא היה שונה באופן מהותי מקודמיו. השופט החולק, לעומת זאת, סבר כי חומרת מעשיו של המשיב מצדיקה ענישה מחמירה יותר. תוך הכרה בחלקה של הרשות בהיעדרו של המשיב, הדגישה השופטת כי אסור לחיילים לקחת את העניינים לידיים. התעקשות על הפעלת מאסר על תנאי, לדעתם, תעביר מסר חזק יותר ותרתיע התנהגות מתחמקת דומה בעתיד. השופט הציע עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל, בנוסף למאסר על תנאי.