ת"א 40707-01-19

תקציר

השאלה המרכזית בתיק סובבת סביב עסקת נדל"ן שהשתבשה, ומי, אם בכלל, צריך לשאת באחריות לתוצאות השליליות. התובעים, המיוצגים על ידי הנתבעים, ביקשו למכור את נכסיהם הקיימים ולהשתמש בתמורה לרכישת בניין חדש ובו מספר יחידות דיור, במטרה לשפר את מצבם הכלכלי. העסקה העיקרית הייתה רכישת מבנה באזור התחנה המרכזית הישנה. עם זאת, התובעים נתקלו בקשיים בביצוע תוכנית זו, בעיקר בשל ההיסטוריה הפיננסית הבעייתית שלהם וקשיים בקבלת משכנתא או העברת משכנתאות קיימות. התובעים טענו כי הנתבעים, עורכי דינם, התרשלו מקצועית בייצוגם. לטענתם, הנתבעים לחצו עליהם להשלים את העסקה למרות הקשיים המתעוררים ולא סיפקו התראות או הסברים מספקים על מורכבות התהליך, לרבות האתגרים בקבלת משכנתא על הנכס המבוקש, שנרשם כרכוש משותף. עוד טענו התובעים כי הנתבעים התרשלו בעריכת הסכם שיתוף, דבר שפגע עוד יותר ביכולתם לקבל משכנתא. בנוסף, טענו התובעים כי שכר טרחת הנתבעים היה גבוה יתר על המידה ועמד על 3% משווי העסקה. מנגד, הנתבעים הכחישו טענות אלה וטענו כי הם סיפקו שירות מצוין וכי העסקה הייתה רווחית עבור התובעים. לטענתם, הבעיות שנתקלו בהן נבעו מקשיים כלכליים של התובעים עצמם ואי העמדת ההון העצמי שהבטיחו. עוד ציינו הנתבעים כי התובעים קיבלו ייעוץ משכנתאות וכי הבעיות בקבלת משכנתא לא נבעו מרשלנות הנתבעים. בית המשפט בחן את העדויות והראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים. נמצא כי למרות טענות התובעים, הנתבעים לא פעלו ברשלנות או בניגוד לכללי האתיקה. רכישת הבניין, שהייתה העסקה העיקרית, אכן הייתה רווחית, כאשר היחידות שנמכרו הניבו הכנסות גבוהות ממחיר הרכישה. עם זאת, האתגרים הפיננסיים של התובעים וההנחות השגויות לגבי ההון העצמי שלהם הובילו לסיבוכים. בית המשפט קיבל את הטענה כי קשיי התובעים בקבלת משכנתא לא נבעו רק ממעשי הנתבעים, אלא הושפעו גם מההיסטוריה הבנקאית שלהם, שכללה שיקים חוזרים והוראות קבע. באשר להסכם השיתוף, מצא בית המשפט כי הנתבעים פעלו תוך פרק זמן סביר. כך, טענות התובעים כי לא היו מודעים לסטטוס הנכס ולאתגרי המשכנתא הנובעים מכך לא הוכחו. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל הפרה של חובת הזהירות או הנאמנות מצד הנתבעים וקבע כי ציפיות התובעים עלו על הסביר. דמי השכירות הגבוהים שגבו הנתבעים הוסכמו על ידי התובעים ושיקפו את מורכבות העסקה. באשר לנזקים הנטענים, התובעים לא הצליחו להביא ראיות משכנעות להפסדים שנגרמו להם. הטענות בדבר תמחור היתר של הבניין והערכת חסר לכאורה של נכסיהם לא הוכחו. העדה המרכזית מטעם התובעים, עפרה קרן, לא הצליחה להבהיר את מהות הנזקים או למסור פרטים ספציפיים. גם התביעה שכנגד, שהגישו הנתבעים בגין שכר טרחה שלא שולם, נדחתה. בית המשפט קיבל את טענות התובעים כי הסכם שכר הטרחה כבר היה מהותי, כי כל תיקון היה צריך להיעשות בכתב, וכי התביעה לתוספת שכר טרחה הייתה כללית מדי. לסיכום, החליטה השופטת לדחות את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד במלואן. ההחלטה התקבלה ללא צווים בנוגע להוצאות, והתיק נסגר ביום 20.2.2023.