ת"א 17548-06-16

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבע, בית חולים, בטענה כי הצוות הרפואי של הנתבע התרשל בטיפול בו כאשר נולד עם גסטרוסכיזיס, מום מולד בו המעיים נמצאים מחוץ לחלל הבטן, וכי כתוצאה מרשלנות זו איבד את מאור עיניו. לטענת התובע, רשלנות הצוות הרפואי באה לידי ביטוי, בין היתר, בבחירת שיטת הניתוח לתיקון הפגם, סוג ההרדמה בה נעשה שימוש, אי אבחון קטרקט מיד לאחר הלידה ואי קבלת הסכמה מדעת מהוריו טרם הניתוח. עוד טען התובע כי דוקטרינת הנזק הראייתי חלה על המקרה הנדון, ועל כן יש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע. בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענות הרשלנות כלפי הצוות הרפואי של הנתבעת. באשר לבחירת השיטה הניתוחית לתיקון הגסטרוסכיזיס, קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה כי השיטה בה בחרו המנתחים הייתה רשלנית, או כי שימוש בשיטה אחרת היה מביא לתוצאה טובה יותר. אשר להרדמה בה נעשה שימוש במהלך הניתוח, קיבל בית המשפט את עדות המומחה מטעם הנתבעת וקבע כי השימוש בגז חנקן היה בחירה סבירה בין שתי אפשרויות אפשריות, מה גם שאוורור החמצן החלופי עלול היה לפגוע ברשתית התובעת. עוד קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין אוורור החמצן לבין הנזק לעיניו, וכי סביר יותר שהקטרקט היה מולד. בנוסף, בית המשפט מצא כי אבחון הקטרקט נעשה תוך זמן סביר ולכן הצוות הרפואי לא התרשל בעניין זה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה כי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל בטיפול בעיניה של התובעת לאחר אבחון הגלאוקומה, שכן הורי התובעת סירבו להסכים לניתוח במשך מספר שנים, ובכל מקרה אחוזי ההצלחה של הניתוח הרלוונטי היו נמוכים. באשר לטענת התובע בדבר היעדר הסכמה מדעת, קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, שלא הביא כל ראיה, למעט התיק הרפואי, שפרטיו לא נרשמו במלואם. בית המשפט הוסיף כי בכל מקרה, המומחה מטעם הנתבעת העיד כי סיכוני הניתוח הוסברו להורים טרם חתמו על טופס ההסכמה מדעת, ובית המשפט העדיף גרסה זו. בית המשפט דחה גם את טענת התובע בדבר דוקטרינת הנזק הראייתי וקבע כי התובע לא הוכיח כי הנתבע גרם לנזק ראייתי, מה גם שחלף פרק זמן משמעותי מאז הטיפול בתובע, במהלכו התובע לא נקט כל פעולה. לפיכך דחה בית המשפט את טענות התובע והורה לתובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.