בש"פ 373/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לבקשה שיתרת הקנס, הנובעת מהרשעה בעבירות מס, תיספר כחוב ותיושב במסגרת תיק פשיטת הרגל של המבקש. השופט ש' לוין, יחד עם השופטים א' גולדברג וי' מלץ, נתנו את פסק הדין. השופטים הסכימו כי מאחר שהמבקש הוכרז פושט רגל, תביעת המדינה נגדו מצטמצמת כעת לחוב בר תביעה. משמעות הדבר הייתה כי המדינה יכלה לבקש את החזר הקנס באמצעות הליכי פשיטת הרגל, אך גם כי המבקש לא יכול היה לשלם את הקנס מרצונו החופשי, שכן הדבר ייתפס כהעדפה בלתי חוקית של נושה אחד על פני אחרים. בית המשפט הדגיש כי האינטרס הציבורי לא ייפגע אם המדינה לא תגבה את מלוא סכום הקנס במהלך הליכי פשיטת הרגל, שכן המבקש עדיין יהיה מחויב לשלם את יתרת הסכום לאחר הסרת צו פשיטת הרגל. יתר על כן, השופטים ציינו כי קיים סיכון קטן שחייבים ינצלו את הליכי פשיטת הרגל כדי להימנע מתשלום קנסות, שכן לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשות כאלה והוא יכול לשקול את נסיבותיו של כל מקרה. בסופו של דבר, הבקשה נדחתה, והשופטים הגיעו למסקנה כי פשיטת הרגל של המבקש לא שינתה את אופי הקנס שנותר, ולא ניתן לבטלו או להחליפו בעבודות שירות. פסק הדין הדגיש גם את ההשפעה המוגבלת של פשיטת רגל על קנסות, והבהיר כי הם מושעים ולא נכבים במהלך תקופת פשיטת הרגל.