ד"מ 62-02-20

תקציר

פסק דין זה דן בתביעת התובע כנגד הנתבע, מעסיקו לשעבר, בגין הפרת זכויות עובדים במהלך עבודתו. התובע טען כי הנתבע היה מעסיקו היחיד או מעסיקו המשותף עם חברה אחרת, אופק, לאורך כל תקופת עבודתו. מנגד, הנתבעת טענה כי התובעת הועסקה באמצעות אופק ולאחר מכן ישירות תחתיה. בית הדין בחן את המבחנים המסורתיים לזיהוי המעסיק ופסק לטובת התובע, והגיע למסקנה כי הנתבע אכן היה מעסיקו. מסקנה זו התבססה על מספר גורמים: התובע קיבל ציוד והנחיות מהנתבעת, בעוד שכרו שולם על ידי צד שלישי. הנתבעת לא הציגה ראיות משכנעות לקיומה של מערכת יחסים לגיטימית עם אופק, מה שהוביל את בית המשפט לקבוע כי מדובר בחוזה פיקטיבי. בית המשפט דן גם ברכיבי התביעה השונים, לרבות תשלומי פיקדון למסתננים, פדיון חופשות, דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעה ופיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת ותלושי שכר. תביעות התובעת לתשלומי פיקדון ופדיון חופשות התקבלו והנתבע חויב לשלם סכומים אלה. עם זאת, בית המשפט דחה את התביעות לדמי הבראה וחגים מחוסר ראיות מספיקות, ואת התביעה לדמי נסיעה משום שהתובע לא הוכיח את זכאותו. באשר לאי מסירת הודעה מוקדמת ותלושי שכר, הסכים בית הדין עם הנתבעת כי רכיבים אלה לא כומתו ודחה אותם. הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 5,296 ₪, כולל הוצאות, בתוך 30 יום, ולשלם פיקדון בסך 8,960 ₪ אם הדבר טרם נעשה.