ת"א 738/04

תקציר

התובעת, חברה המנהלת תחנות דלק, השכירה את אחת מתחנותיה לנתבעת, חברה המשווקת מוצרי נפט, לתקופה של 48 חודשים. על פי הסכם השכירות, הנתבעת הייתה אמורה לשדרג את התחנה ולנהל אותה במהלך תקופת השכירות, ולהחזירה כעסק חי בסיומה. התובעת טענה כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, וביקשה מבית המשפט להורות לנתבעת לבצע את השדרוגים בעין או לשלם את מחירם, וכן לשלם פיצויים. התובע טען כי הנתבע הסכים לשדרג את התחנה כאמור בתכניות שהוגשו להיתר בניה, דבר שלא בא לידי ביטוי בהסכם. הנתבעת טענה כי ההסכם ונספחיו, המפרטים את השדרוג, הם המסמכים התקפים והמחייבים היחידים, והתוכניות והאומדנים שנעשו לפני ההסכם היו למטרת משא ומתן בלבד. בית המשפט קבע כי לשונו הברורה של ההסכם, הקובעת כי השדרוג צריך לעמוד בסטנדרטים הנהוגים בתחנות הנתבעת וכי כל התחייבות בעל פה לפני ההסכם אינה תקפה, תומכת בגרסת הנתבעת. בית המשפט קיבל גם את טענת הנתבעת כי התוכניות שהוגשו להיתר לא היו חלק מההסכם וכי התובעת מנעה מהנתבעת לבצע את השדרוג המוסכם, ולפיכך טענות התובעת לנזקים הנובעים מאי שדרוג והשבתת התחנה במהלך עבודות השדרוג של התובעת עצמה, יש לדחותו. בית המשפט מצא כי הסיבה העיקרית למכירות הנמוכות בתחנה הייתה מיקומה, וחסימת השדרוג המוסכם על ידי התובעת תרמה אף היא להפסדיה. לפיכך, הורה בית המשפט לנתבעת לעמוד בהתחייבותה על פי ההסכם ולשדרג את התחנה כאמור בנספח או לשלם לתובעת סך של 200,000$, אשר הנתבעת התחייבה להשקיע בשדרוג, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התביעה ועד לתשלום. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.