ע"פ 5362/11

תקציר

הכרעת הדין דנה בשני ערעורים של הנאשמים, אל-אברה ומנסור, שהורשעו בקשירת קשר ובעבירות רכוש אלימות. בית המשפט דחה את הערעורים, וקבע כי עונשי המאסר בפועל שגזר בית המשפט המחוזי היו מידתיים ומאוזנים, ולא חרגו מרף הענישה המקובל. חומרת העבירות, שכללו תכנון ואלימות, גברה על הנסיבות המקלות שהציגו הנאשמים, כגון חייהם הנורמטיביים והיעדר רישום פלילי (למעט מנסור, שהורשע מרחוק בעבירת אלימות). בית המשפט דחה גם את טענתו של אל-אברה כי יש להשוות את עונשו לעונשו של מנסור, שכן בית המשפט המחוזי מצא כי מעורבותו של מנסור חמורה פחות, ומצדיקה עונש קל יותר. יתר על כן, ניסיונו של מנסור להבחין בין רמת מעורבותו במעשי האלימות היה אסטרטגיה תקפה ולא פגע בייחוס המשותף של המעשים בכתב האישום. ככלל, גזרי הדין נחשבו ראויים ובגדר המידתיות, ועל כן נדחו הערעורים, תוך שמירה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי.