ע"א 59485-09-14

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים והראיות שהציגו הצדדים, החליט השופט לדחות את הערעור. הערעור מערער בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המבוססות על הראיות והעדויות שהובאו בפניו. השופט מדגיש כי ערכאות הערעור נמנעות ככלל מלהתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, אלא אם קיימות נסיבות חריגות או טעויות ברורות. במקרה זה, השופט אינו מוצא נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות. פסקי דינו של בית משפט קמא היו הגיוניים וסבירים, והמערער לא הצביע על טעויות משפטיות כלשהן. המערערת טענה כי אין צורך להגדיל את החוזה משום שהודיעה למשיב על האישור התקציבי להשלמת העבודה. עם זאת, השופטת הסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא כי יש צורך בהגדלת החוזה. טענת המערערת כי הודיעה למשיב על הסכום המגיע אינה מספיקה, ונדרש תיקון חוזה פורמאלי. עוד ציינה השופטת כי המערערת הסכימה למסור תשובה בכתב בדבר הסכום המרבי שישולם בגין השלמת העבודה, אך לא עשתה כן במסגרת הזמן המוסכמת. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי החריגה מהיקף החוזה הראשוני הייתה משמעותית ויש לטפל בה באמצעות תיקון חוזי. השופט הפנה לצו המועצות המקומיות (א) משנת 1950, המחייב התחייבות בכתב חתומה על ידי ראש הרשות הרלוונטית והגזבר לקביעת התחייבות כספית. השופטת הגיעה למסקנה כי על המערערת מוטלת החובה להגדיל את החוזה וכי טענתה בדבר הפרת המשיב אינה נתמכת בראיות. השופטת דחתה גם את טענות המערער ביחס לעדותו של הגזבר ולניהול ההליך, ולא מצאה בהן כל שחר. בנוסף, השופט לא מצא עילה להתערב בסכום שנפסק למשיב, אשר התבסס על חוות דעת מומחה ועל הרציונל של בית משפט קמא. השופט הגיע למסקנה כי המערער לא הוכיח טעויות משמעותיות בהחלטת בית משפט קמא וכי הערעור הוא ניסיון לפתוח מחדש את התיק, דבר שאינו מותר בשלב זה. לבסוף הורה השופט למערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. ההחלטה התקבלה פה אחד בין השופטים, והערעור נדחה.