ת"צ 3504-03-17

תקציר

המבקש ביקש לאשר תובענה ייצוגית נגד המשיב בגין משלוח דבר פרסומת לטלפון הנייד שלו ללא הסכמתו מראש ובכתב, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת. המשיב טען כי יש לדחות את תביעת המבקש משום שהיא מבוססת על הפרת חובה חקוקה, ולא על חוק התקשורת; המבקש לא ציין את מספר הטלפון הנייד שלו ולא הוכיח כי הוא בעליו; ההודעה שנשלחה למבקש לא הייתה "דבר פרסומת" ככוונת החוק; העובד ששלח את ההודעה למבקש פעל מחוץ לתחום עיסוקו וללא ידיעת המשיב; המבקש נתן את הסכמתו לקבלת דברי פרסומת; המבקש לא הוכיח כי נגרם לו נזק; והמבקש פעל בחוסר תום לב. השופט דחה את טענות המשיב. היא קבעה כי טענתו של המבקש מבוססת על חוק התקשורת ודי היה בו כדי להוכיח קיומה של עילת תביעה אישית, שכן ההודעה שנשלחה אליו היוותה "דבר פרסומת" לפי החוק. עוד קבעה השופטת כי המשיב לא הצליח להוכיח כי העובד פעל מחוץ לתחום עבודתו. בנוסף, הסכמתו של המבקש לקבלת מידע שיווקי חלה רק בתקופה בה היה לקוח של המשיב. השופט קיבל את טענת המבקש כי נגרם לו נזק לא ממוני עקב החדירה לשטחו הפרטי, וקבע כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר לפתרון הסכסוך. לפיכך אישר השופט את התביעה הייצוגית. השופט הגדיר את הקבוצה שבשמה מתנהלת התובענה הייצוגית כ"כל הנמענים שקיבלו מסרונים מהמשיב בטלפון הנייד שלהם, ללא הסכמתם מראש ובכתב, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת". התובע הראשי ובאי כוחו זוהו, והוגדרה השאלה המשותפת לחברי הקבוצה. המשיב חויב לשאת בעלות פרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית במספר עיתונים.