ע"פ 38411-12-11

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הטענות שהוצגו על ידי שני הצדדים והגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור. אמות המידה שהציג המערער, אשר הנחו את ההחלטה להעמיד את המשיב לדין פלילי, לא נשקלו די הצורך על ידי בית משפט קמא. קריטריונים אלה כוללים את חומרת המעשים וריבוי המעשים, פער הגילאים בין הקצין למתלונן, משך ההטרדה ואי קבלת האחריות של הקצין. בית משפט קמא נמנע מלבחון את תחולתם של קריטריונים אלה על העובדות הספציפיות של המקרה, ובמקום זאת התמקד בהשוואות למקרים אחרים שהוצגו על ידי המשיב. בית המשפט לא היה צריך להגביל את ביקורתו להשוואת העובדות, אלא היה עליו לבחון את השיקולים שעמדו מאחורי החלטת המערער בכל אחד מהמקרים. המערער סיפק הסברים סבירים להבדלים בטיפול, לרבות חומרת המעשים, שיתוף הפעולה של המתלוננים וקיומן של נסיבות מקלות. הסברים אלה לא זכו להתייחסות מספקת מצד המשיב. זאת ועוד, טענת המשיב כי החלטת התביעה הייתה שרירותית משום שמעולם לא הוגשו כתבי אישום פליליים במקרים דומים לא נתמכה בראיות. עיון במאגרים משפטיים מעלה כי נפתחו הליכים פליליים נגד שוטרים בגין מעשים דומים של הטרדה מינית. המשיב לא הצליח להציג תשתית עובדתית שתתמוך בטענתו לאכיפה שרירותית. בית המשפט גם לא מצא טעם בטענה בדבר היעדר הוראות בכתב, שכן המערערת הציגה הנחיות ברורות המצביעות על גישה כללית שאכן יושמה במקרה זה. ככלל, המשיב לא הצליח להוכיח כי ההחלטה להעמידם לדין פלילי לא התבססה על שיקולים ענייניים. לפיכך, הערעור מתקבל, החלטת בית משפט קמא מתהפכת, והתיק מוחזר לבית משפט קמא לדיון מחודש לגופו.