ע"א 208/61

תקציר

המקרה, Joachim Wegmann v. Benzion Penso, et al., היה תביעה שהוגשה בדיון דחוף על שטרות נגד עושה השטרות והערב. הערב ביקש להתגונן וציין כי למיטב ידיעתו, הנושה נתן לחייב ארכה ללא הסכמתו. בית המשפט העניק הן לערב והן לחייב רשות חלקית להתגונן מפני התביעה על סמך הצהרת החייב. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי לא ניתן להגיש ערעור על תצהיר שנדחה בנימוק שהמצהיר לא נחקר לגביו כאשר התצהיר אינו מציג הגנה. עוד קבע בית המשפט כי אדם המצהיר על הדברים לפי מיטב ידיעתו ואמונתו חייב לגלות בתצהיר את מקור ידיעתו ואת הבסיס לאמונתו. אין לראות בתשלום חלקי של החוב על ידי החייב הסדר בין החייב לנושה המונה את הערב, ואין לפרש את הזמן שחלף ממועד הפירעון של שטר החוב כהארכה. פסקי הדין האנגליים שצוטטו בערעור נמצאו לא רלוונטיים למקרה. בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחה את הערעור, תוך שהוא מורה למערערת לשלם את הוצאות המשיב.