תפ"ח 24731-03-20

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, כפי שנדרש. **ניתוח משפטי של פסק הדין – תפ"ח 24731-03-20** **מבוא** פסק דין זה, הניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט רפי כרמל, סגן נשיא, אב"ד; כב' השופט אריה רומנוב; כב' השופטת שירלי רנר), עוסק בהכרעת דין בעניינו של הנאשם, סנד טורמאן, שהואשם בעבירה של מעשה טרור של ניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בצירוף סעיף 37 לחוק הטרור, תשע"ט-2016. האירוע המרכזי, כפי שפורט בכתב האישום, כלל דריסת קבוצת חיילים ברכבו של הנאשם. עיקר המחלוקת המשפטית נסובה סביב שאלת הכוונה – האם מדובר באירוע מכוון על רקע לאומני (מעשה טרור) או בתאונה מצערת עקב אובדן שליטה. **עקרונות משפטיים מרכזיים שעלו בפסק הדין:** 1. **נטל ההוכחה והוכחת הכוונה (Mens Rea):** * **עקרון בסיסי:** במשפט הפלילי, נטל ההוכחה רובץ על המאשימה, שעליה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. בעבירות מסוג זה, שבהן נדרשת כוונה מיוחדת (כגון כוונה לרצוח או לבצע פיגוע טרור), על המאשימה להוכיח הן את המעשה (Actus Reus) והן את היסוד הנפשי (Mens Rea). * **במקרה זה:** המחלוקת העיקרית נגעה ליסוד הנפשי. בעוד שהמעשה הפיזי של דריסת החיילים אינו שנוי במחלוקת, השאלה המרכזית הייתה האם הנאשם נהג במכוניתו במטרה לפגוע בחיילים בכוונה תחילה, כחלק ממעשה טרור, או שמא מדובר היה בתאונה. בית המשפט בחן בהרחבה את הראיות שנועדו להוכיח את כוונתו של הנאשם, לרבות עדותו שלו, עדויות הראייה, נסיבות האירוע, התנהלות הנאשם לאחר האירוע, וראיות נוספות. * **היבט של "מעשה טרור":** סעיף 37 לחוק הטרור מגדיר "מעשה טרור" כמעשה שמטרתו, בין היתר, "להפחיד או לזרוע בהלה בציבור", "לפגוע בגוף או בביטחון", או "לגרום להרג". במקרה זה, נדרש היה להוכיח כי המעשה נעשה מתוך מניע לאומני או אידיאולוגי, במטרה להשיג אחת מהמטרות הללו. 2. **הערכת מהימנות עדויות:** * **עדי ראייה:** בית המשפט התבסס רבות על עדויות החיילים שהיו עדים לאירוע. עדויות אלו תוארו כ"התרשמותם הברורה" כי מדובר במעשה מכוון. בית המשפט הדגיש פרטים בעדויות אלו, כגון זיהוי פניו של הנאשם, התבוננותו בחיילים, האצת הרכב, התנהלותו על המדרכה, והעדר ניסיון להאט או לעצור. * **אזרח עד ראייה:** עדותו של אברהם בנדיקט, שנסע מאחורי הנאשם, נחשבה אף היא לראיה משמעותית, שכן היא סיפקה תיאור אובייקטיבי של הנסיעה וההתנהלות לפני ובמהלך האירוע. * **הנאשם כעד:** בית המשפט בחן את עדותו של הנאשם, תוך שהוא מציין את השינויים בגרסאותיו לאורך החקירות (כפי שפורט בפסק הדין, החל מטענת תקלה ברכב, דרך עייפות, ועד תאונה). המגמה של גרסאות משתנות נלקחה בחשבון כאינדיקציה להיעדר אמת בטענותיו. * **חוקרי שב"כ:** עדותם של חוקרי השב"כ, ובפרט "נרי" ו"אשר", לגבי הודאות הנאשם, נחשבה לאמינה, תוך שבית המשפט מציין כי "לא קמה עילה כלשהי להטיל ספק באמינות עדותם בנושא מתן הודאות הנאשם". 3. **חזקת התקינות של הרכב מול טענות תקלה:** * **עקרון:** כאשר נאשם טוען שאובדן השליטה נבע מתקלה ברכב, נטל ההוכחה להראות קיום של תקלה כזו (או לפחות ליצור ספק סביר) עשוי ליפול במידה מסוימת על הנאשם, במיוחד אם קיים דוח בוחן תנועה המעיד על תקינות הרכב. * **במקרה זה:** בוחן התנועה קבע כי הרכב תקין, ולא נמצאו תקלות במערכות הבטיחות שיכלו לגרום לאובדן שליטה. בדיקת הרכב העלתה מספר תקלות שאינן קשורות לבטיחות. בית המשפט קיבל את מסקנות בוחן התנועה, ודחה את טענות הנאשם בדבר תקלות ברכב, במיוחד לאור העובדה שהנאשם עצמו נמלט עם הרכב, דבר המעיד על כך שהרכב היה בר-תפעול. גם העובדה שהנאשם השתנה את גרסאותיו לגבי סוג התקלה תרמה לדחיית הטענה. 4. **הודאות הנאשם והערכת משקלן:** * **עיתוי ההודאה:** הודאות הנאשם, במיוחד אלו שנגבו במסגרת "תרגיל חקירה" על ידי חוקרי השב"כ (ת/27, ת/28), היוו ראיה מכרעת. בית המשפט בחן אותן בקפידה, תוך התייחסות לטענות הנאשם והגנתו לגבי נסיבות גבייתן. * **מבחנים לקבילות והערכת הודאה:** בית המשפט בחן את ההודאות לאור קריטריונים של היגיון, בהירות, רצף, עקביות, היעדר בלבול, ו"סימני אמת" (כגון פירוט המניע). ההודאות נמצאו מתיישבות עם עדויות הראייה ועם תקינות הרכב. * **הבחנה בין הודאה לקבילות:** בית המשפט ציין כי לא נטענה טענה של "זוטא" (קבילות), דהיינו, שההודאות נגבו תחת לחץ בלתי חוקי. הטענה הייתה בעיקרה לגבי אמיתות הדברים. 5. **התנהגות לאחר המעשה:** * **התנהגות מפלילה:** התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע – בריחה מהמקום, השלכת הטלפון, פריצת מחסום, נטישת הרכב – נדונה כראיה תומכת לביצוע מעשה מכוון, ולא רק תאונה. אמנם, בית המשפט הכיר בכך שניתן להסביר התנהגות זו גם בהלה, אך קבע כי "מתיישבת יותר עם טענת המאשימה כי היה מדובר בפיגוע דריסה". * **הסגרה עצמית:** מצד שני, הסגרתו העצמית של הנאשם למחרת (יחד עם אחיו) נלקחה בחשבון כראיה העשויה להתיישב עם טענתו הראשונית כי חשש לחייו. עם זאת, בית המשפט סבר כי ראיות אחרות גוברות. 6. **הקשר בין השמעת פסוקי קוראן למעשה (סורת אל-אנפאל):** * **טענת המאשימה:** המאשימה ייחסה חשיבות להשמעת סורת אל-אנפאל, אותה תיארה כעוסקת בדיני מלחמה ושלל. * **טענת ההגנה:** ההגנה כפרה בכך שהסורה עוסקת דווקא בדיני מלחמה, וטענה כי אין רלוונטיות לתוכנה או לכך שהושמעה. גם אם הושמעה, הקשר למעשה אינו ברור. * **חוות דעת מומחה:** חוות דעת של ד"ר מרדכי קידר בחנה את סורת אל-אנפאל וקבעה שהיא אכן עוסקת במלחמה, אך ללא בסיס עובדתי ספציפי לקשר למעשי הנאשם, טענת הקשר נותרת בגדר סברה. * **עמדת בית המשפט:** בית המשפט נטה לראות בהאזנה לקוראן, וספציפית לסורה זו, כאחד החיזוקים למניע הלאומני, אך לא כראיה מכרעת בפני עצמה, כפי שצוין: "לגבי התנהלות הנאשם ומעשיו לאחר האירוע... אולם, כאמור, הודאתו, עדויות החיילים והאזרח בנדיקט ונסיבות האירוע, משמיטות הקרקע מתחת לטענה כי מדובר באירוע לא מכוון. על כן, יתר הראיות אליהן הפנתה המאשימה... יש בהם, אולי, חיזוק מסוים להלך רוחו של הנאשם, אך אין באלה, לכשעצמם, להוביל למסקנה ברורה באשר לכוונותיו של הנאשם." **חידושים משפטיים או דגשים מיוחדים:** 1. **יישום חוק הטרור:** פסק הדין מהווה דוגמה ליישום הוראות חוק הטרור, המרחיבות את ההגדרה של עבירות פליליות רגילות (כמו ניסיון רצח) לכדי "מעשה טרור", אם הם נעשים מתוך מניע לאומני או אידיאולוגי ונועדו להשיג מטרות הפחדה, בהלה, פגיעה בגוף או בביטחון הציבור. הדבר משליך על מדרג הענישה ועל מגוון הראיות הנדרשות להוכחת יסודות העבירה. 2. **מבחן "מעבר לספק סביר" בהינתן גרסאות סותרות:** בית המשפט נדרש להכריע במחלוקת על בסיס המשקל המצטבר של הראיות, כאשר מול הודאותיו של הנאשם (בעיקר בחקירות השב"כ) עמדו גרסאותיו המשתנות וטענות ההגנה. הובהר כי נטל ההוכחה על המאשימה נותר בעינו, אך המשקל הרב שניתן לעדויות הראייה, להודאות הנאשם (לאחר בחינתן) ולנסיבות האירוע, הוביל למסקנה כי הוכח מעל לספק סביר כי מדובר במעשה מכוון. 3. **אינטרס הציבור בהוכחת טרור:** מעצם אופיו של התיק (מעשה טרור), קיים אינטרס ציבורי חזק בהרשעת מבצעי פעולות טרור, והוכחת קיומו של מניע לאומני. פסק הדין משקף את הרגישות של בית המשפט למרכיב זה, תוך שהוא בוחן האם המעשה חרג מ"תאונה מצערת" והאם נתכוון לפגוע באופן שיטתי ואידיאולוגי. **סיכום:** פסק הדין קובע כי הנאשם ביצע עבירת טרור של ניסיון רצח. ההכרעה התבססה על ניתוח מקיף של מכלול הראיות, כאשר הדגש הושם על אי-התאמה בין טענת התאונה שהעלה הנאשם לבין עדויות הראייה (חיילים, אזרח), הודאותיו של הנאשם (במיוחד בחקירות השב"כ), נסיבות האירוע, והתנהלותו שלאחר מכן. בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי מדובר היה בתאונה מצערת, וקבע כי הוכח מעבר לספק סביר שהנאשם פעל מתוך כוונה ומניע לאומני, במטרה לפגוע בחיילים, כמעשה טרור.