בג"צ 1490/20

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט בעתירה נגד תחולתה של תקנה 119 על ידי המפקד הצבאי, המבקשת לבטל צו שעניינו החרמה והריסה של חלקי מבנה הקשורים למחבל. בית המשפט דחה את העתירה הנוגעת לקומה העליונה של הבניין, בה התגורר המחבל, בנימוק שתקנה 119 אושרה בעבר כאמצעי ביטחוני הכרחי למרות השפעתה על בני משפחה חפים מפשע. הטענות נגד חוקיות התקנה ומידתיותה נדונו פעמים רבות במקרים קודמים ונדחו שוב. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההרתעה כפונקציה הכרחית של מדינה דמוקרטית המבטיחה את ביטחון אזרחיה. בעוד העותרים טענו כי מספר בני משפחה, שלא היו מעורבים במעשים הפליליים, ייפגעו שלא לצורך, ציין בית המשפט כי זכותו של המפקד הצבאי להחרים נפרדת משיקול הדעת שיש לבצעו באופן סביר ומידתי. בית המשפט אישר כי קיימות ראיות מנהליות מספיקות כדי לתמוך בצו בשל כתב האישום, ההודאה וההפללה של המחבל על ידי שותפיו. למרות שהכיר בכך שבני המשפחה לא היו מודעים לכוונותיו של המחבל, בית המשפט הבחין בהיעדר גינוי והצהרות פומביות תומכות באלימות נגד יהודים. בכך הוסר כל בסיס לצמצום היקף הצו. עם זאת, בית המשפט מצא כי אטימת קומת המרתף, עם קשרים חלשים יותר למחבל ובעלות משותפת עם דודתו שהתכוונה להשתמש בה, נעדרת מידתיות. בכך בוטלו הוראות הצו בנוגע למרתף, שכן קשרי מגורים רופפים יותר ובעלות משותפת צמצמו את ההצדקה להחרמתו. לפיכך החליט בית המשפט להותיר על כנו את הריסת הקומה העליונה, אך ביטל את תפיסת המרתף והוציא צו מוחלט בהיבט זה מבלי לפסוק הוצאות. צו ההריסה נקבע לביצוע לאחר מועד מוגדר.