עמ"ש 63448-06-20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ערעור אזרחי על תביעה שהגיש אב נגד גרושתו, אם ילדו, לפיצויים בעקבות טענות שווא על פגיעה מינית, לשון הרע וניכור הורי. לאחר בחינת הראיות וטיעוני הצדדים, החליטה השופטת שלא להתערב בפסק הדין הקודם, שמצא את האם אחראית והורה לה לשלם לאב פיצויים. הערעור התמקד בעיקר בהחלטות עובדתיות של בית משפט קמא, שערכאת הערעור בדרך כלל אינה הופכת אותן. השופטת סקרה בהרחבה את התנהלות האם לאורך כל הליך הפרידה והגיעה למסקנה כי מטרתה הייתה להרחיק את האב מחיי בנה בכל מחיר. הדבר ניכר, בין היתר, בהקלטות שהוגשו כראיות, בהן איימו האם ואמה על האב בפרידה מבנו אם לא ייענה לדרישות הגירושין וחלוקת הרכוש שלהן. השופט התייחס גם לחוות דעת של עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע נוספים שטיפלו במשפחה והגיע למסקנה כי מעשיה של האם היו זדוניים ונועדו לנתק את הקשר של האב עם בנו. באופן ספציפי, השופט בחן את טענות האם כי האב היה אלכוהוליסט וחולה נפש, וכן שתי תלונות שווא על התעללות מינית, ומצא כי הן היו חלק מאסטרטגיה מכוונת להפריע לקשר של האב עם בנו. עוד דחתה השופטת את טענות האם כי עדותו של האב הייתה סותרת, וקבעה כי הסבריו סבירים. בסופו של דבר פסק השופט לטובת האב, אישר את החלטת בית המשפט קמא ודחה את הערעור. האם חויבה לשלם פיצוי בסך 150,000 ₪ והוצאות ערעור בסך 30,000 ₪, בנוסף להפקדת ההוצאות שביצעה קודם לכן. בהיעדר ערעור נגדי מצד האב על הסכום, השופט ראה את הפיצוי ראוי וסביר.