ע"א 5865/11

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בין דגון למדינה בנוגע לסיווג תשלום מסוים לצורכי מס. דגון חכר קרקע מהמדינה בשנת 1951 לצורך הקמה ותפעול של ממגורה. חוזה השכירות הסתיים בשנת 2003, ודגון קיבלה תשלום מהמדינה כפיצוי על השקעותיה. השאלה העומדת על הפרק היא האם תשלום זה מהווה רווח הון, החייב בשיעור מס שונה מההכנסה הרגילה. פסק דינו של השופט שהם מנתח בקפדנות את לשון ההסכמות שנכרתו בין הצדדים, ובוחן כל פרט ופרט כדי להסיק את אופייה הכלכלי של העסקה. ראשית קובע פסק הדין כי התשלום אינו מייצג מכירה של זכויות כלשהן בקרקע, כפי שנטען על ידי דגון, שכן זכויות אלה כבר פקעו במועד התשלום. תחת זאת, השופט מגיע למסקנה כי התשלום מתייחס לפעילות העסקית המתבצעת באגף של הממגורה. לפיכך, יש לסווג את התקבול כהכנסה הונית ולא כתמורה בגין מכירת זכות במקרקעין. מסקנה זו מתקבלת בעיקר משום שהתשלום מותנה במפורש בהמשך הפעילות העסקית באגף, דבר המעיד על כוונת המדינה לשלם עבור רווחיות העסק ולא עבור המבנה הפיזי עצמו. יתר על כן, השופט מציין כי התקבול נותר מסווג כהכנסה הונית גם אם מפרידים באופן מלאכותי את המבנים מהקרקע לצורכי מס, דבר שבדרך כלל אינו מומלץ אלא אם כן הדבר נחוץ לצורך מיסוי נאות של העסקה. לבסוף, פסק הדין מדגיש כי המיסוי צריך להתבסס על מהותה הכלכלית בפועל של עסקה ולא על המינוח בו משתמשים הצדדים. לפיכך, השופט שהם פוסק לטובת המדינה, וקובע כי התשלום שקיבל דגון חייב במס רווחי הון לפי פקודת מס הכנסה. החלטת ועדת הערר מתבטלת, ורשויות המס מונחות להוציא שומה מתוקנת בהתאם. בנוסף, נדרש דגון לכסות את הוצאות המדינה, בסך 50 אלף שקל. השופטים גרוניס וארבל מסכימים עם פסק דינו של השופט שוהם.