ע"א 236/76

תקציר

פסק הדין נסוב סביב משיב שהגיש שתי תביעות נפרדות לפיצויים בגין אותה תאונה. התביעה הראשונה, כנגד מעסיקו אתא ושני צדדים נוספים, הסתיימה בפסק דין מוסכם בערעור אזרחי 357/73, בו פסק המשיב 13,000 ליי. התביעה השנייה, כנגד עבריינים שונים האחראים לכאורה לתאונה, נדחתה על הסף על יסוד סעיף 83 לפקודת הנזיקין. הפקודה קובעת כי פסק הדין נגד עוולה אחת אינו מעכב הגשת תביעה נגד אחרים, אך סך הפיצויים בכל פסקי הדין אינו יכול לעלות על פסק הדין הראשון שניתן. במקרה דנן, יהיה זה פסק הדין המוסכם בערעור אזרחי 357/73. בית המשפט העליון הכריע בפרשנות פסק דין זה. בית המשפט קבע כי פסק דין מוסכם אינו נחות מכל פסק דין אחר ויש לו אותו כוח. בית המשפט מצא סתירה בין החלק האופרטיבי של פסק הדין, שהורה לנתבעים לשלם למשיב 13,000 ל"י, לבין מסקנתו, שדחתה את הערעור. החלק האופרטיבי מייצג את כוונת הצדדים ובית המשפט, בעוד שהמסקנה הייתה ככל הנראה טעות לשונית. לפיכך, החלק האופרטיבי עומד, ודחיית התביעה השנייה על הסף הייתה מוצדקת לפי פקודת הנזיקין. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת בא כוח המשיב כי פסק הדין המוסכם אינו קשור לנזקי התאונה. בפסק הדין צוין במפורש כי מדובר בדחיית התביעה, והמשיבה אינה יכולה לשנות את נוסחה כעת. בסופו של דבר, אישר בית המשפט העליון את דחיית התביעה השנייה, שכן המשיב כבר קיבל את הפיצוי שנקבע בפסק הדין הראשון. כן חויב המשיב לשאת בהוצאות המערער הן בבית משפט קמא והן בבית המשפט העליון, בסך 1,500 ל"י.