ת"א 1589/01

תקציר

התובעת, ילידת 1994, סבלה מתסמונת ואטר וממספר מומים מולדים. לצורך טיפול במומים אלה, עברה התובעת ניתוחים רבים מלידה, כולל אחד בינואר 1996 לטיפול באטימות פי הטבעת. הורי התובע רצו שהניתוח יבוצע על ידי פרופ' וינוגרד, אך בסופו של דבר הוא נערך בבית החולים סורוקה בשיטת פניה, כאשר ד"ר נוימן משמש כמנתח הראשי תחת פיקוחו של פרופ' זהבי. מטרת הניתוח הייתה לפתוח את האטימות ולהאריך את המעי לצורך מעבר אנאלי, אך התובע פיתח בעיות במתן שתן לאחר הניתוח. התובעים תבעו את בית החולים על רשלנות במהלך הניתוח, בטענה שהוא גרם לנזק עצבי ולבריחת שתן. עוד טענו כי בית החולים לא קיבל הסכמה מדעת מההורים, שכן לא נמסר להם על סיכוני הניתוח ועל חוסר ניסיונו של המנתח הראשי. השופט לא מצא ראיות לרשלנות במהלך הניתוח, וציין כי הוא היה מסובך ונמשך זמן רב יותר בשל מצבו של התובע ואירוע בלתי צפוי. חובת הזהירות של בית החולים מולאה על ידי פיקוחו של פרופ' זהבי על ד"ר נוימן. עוד קבע השופט כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנזק נגרם כתוצאה מרשלנות, שכן הנזק העצבי מהווה סיכון אינהרנטי בניתוחים מסוג זה, שיכול להתרחש ללא רשלנות. באשר להסכמה מדעת, השופט קבע כי היה על בית החולים ליידע את ההורים על סיכוני הניתוח ועל זהות המנתח הראשי, בהתחשב בחששותיהם. לתובעים נפסקו פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה אך הם היו האחראים העיקריים להוצאות, לרבות שכר טרחת עורכי הדין של הנתבעת בסך 10,000 ₪ + מע"מ. השופט הגיע למסקנה כי התביעה נדחתה ברובה, והתובע יישא בעיקר ההוצאות, אם כי ניתנה התחשבות מסוימת במצבו של התובע.