עת"מ 58828-03-14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה שהוגשה נגד החלטת הוועדה המחוזית הנוגעת לתוכנית מתאר מקומית לשינוי ייעוד. העותרים טענו כי חלקותיהם היו צריכות להיכלל בתכנית כדי לאפשר איחוד וחלוקה, וכי החלטת הוועדה אינה סבירה. עם זאת, בית המשפט לא מצא פגמים מנהליים או חוסר סבירות בהחלטת הוועדה והדגיש כי למוסדות התכנון שיקול דעת בקבלת החלטות מסוג זה. בפסק הדין הובהר כי החלטת הוועדה אינה סותרת פסיקה קודמת וכי אל לו לבית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בהיעדר נימוקים מוצדקים, שלא הוצגו במקרה זה. עוד נקבע כי הוראות האיחוד והחלוקה נתונות לשיקול דעתו של מוסד התכנון. טענות העותרים בדבר הפיצוי והדרך המועדפת של הקצאת קרקע לצרכי ציבור נדחו, שכן בית המשפט הסכים עם התשובה כי לרשות יש בחירה באמצעים להשגת מטרותיה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את הטענה כי התכנית מגבילה הוצאת היתרים, תוך הבחנה בינה לבין המצבים המתוארים בסעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה. לבסוף, פסק בית המשפט שלא להתערב בהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית לדחות את ערעור העותרים למועצה הארצית, ומצא אותה סבירה. בהיעדר עילה משכנעת להתערב, נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם הוצאות משפט לוועדה המחוזית ולשתי ועדות מקומיות.